סכום ביניים:
₪82.60
תרגום : חמוטל בר-יוסף
מחיר קטלוגי:
112.00
₪
מחיר באתר:
₪112.00 ₪67.20
הסופר היהודי־רוסי איסאק באבל נחשב לאחד מגדולי אמני הסיפור הקצר בספרות המודרנית ולסופר היהודי הראשון שזכה לתהילה בספרות הרוסית. סיפוריו הם עדות מרגשת, נוקבת ומצחיקה על חוויותיו במלחמת האזרחים ובמלחמה בין רוסיה הסובייטית לפולין שהתנהלה בתחום המושב היהודי, כמו גם על החיים היהודיים באודסה ועל רוסיה בשנים הראשונות לאחר מהפכת אוקטובר. הסיפורים תורגמו על ידי המשוררת וחוקרת הספרות פרופ' חמוטל בר־יוסף. העריכה המדעית היא של פרופ' אפרים זיכר, חוקר כתבי באבל שגילה בארכיונים בברית המועצות טקסטים שלא נודעו קודם לכן.
לפנינו הכרך הראשון מתוך שלושת הכרכים של כל כתבי איסאק באבל שבהם כונסו תרגומי כל כתבי באבל ועיזבונו שהגיעו לידינו: סיפוריו, מחזותיו, תסריטיו, רשימותיו ויומניו, ללא התערבות הצנזורה. זוהי מהדורה מדעית, הכוללת הערות טקסטולוגיות והסברים רבים.
בכרך הראשון קובצו כל סיפורי באבל: "חיל הפרשים", "סיפורי אודסה" ו"סיפורי ילדות", על פי הסדר שבאבל עצמו תכנן. חלק מהם מופיעים כאן בתרגום שני ואף שלישי וחלקם רואה אור בעברית לראשונה. סיפורים שתורגמו בעבר מופיעים כאן בגרסאות לא מצונזרות, המבוססות על כתבי יד או על פרסומים ראשונים ועל כן, הטקסטים במקור שונים במקצת מאלה שתורגמו עד כה לעברית.
הכרך השני של כל כתבי איסאק באבל כולל מחזות, תסריטים וסיפורים מן העיזבון; בכרך השלישי והחותם מכונסים זיכרונות, נאומים ומסות פרי עטו.
אף שהעיירה שלנו איננה גדולה כלל וכלל, ולמרות שאת כל תושביה אפשר לספור על יד אחת, ולמרות ששלוימה התגורר בעיירה 60 שנה בלי לצאת ממנה, לא כל אחד יגיד לכם מי זה שלוימה ואיזה מין בן אדם הוא. וזאת משום שפשוט שכחו אותו, כמו ששוכחים חפצים לא נחוצים שלא נתקלים בעיניים. חפץ כזה היה גם שלוימה הזקן. הוא היה בן 86. עיניו דמעו, פניו היו קטנים, מזוהמים, פנים מקומטים ועליהם צמחי זקן צהבהב שלא סורק מעולם וקווצות סבוכות של שֵׂער מדובלל על הראש. שלוימה כמעט אף פעם לא התרחץ, לעתים רחוקות מאוד החליף את לבושו וריח מגונה נדף ממנו; הבן והכלה שאצלם הוא גר סילקו את ידם ממנו, החביאו אותו בפינה חמה ושכחו אותו. פינה חמה ואוכל – זה מה שנשאר לשלוימה, ונראה היה שזה הספיק לו. לחמם את עצמותיו הזקנות, הרצוצות, לאכול נתח צלי טוב, שמנוני, עסיסי – זה היה בשבילו התענוג הנעלה ביותר. לשולחן התיישב ראשון, עקב בגרגרנות ובלא הנד עפעף אחרי כל נתח, באצבעות ארוכות וגרומות תחב בתנועות עווית את האוכל לפה ואכל, אכל, אכל, עד לאותו הרגע שבו סירבו לתת לו עוד קצת, עוד קצת, ולוּ נתח קטן אחד. להביט בשלוימה כשאכל – זה היה מגעיל: כל צורתו הכחושה רעדה, אצבעות משומנות, פנים כל כך אומללים, מלאי פחד נורא, שמא יעליבו אותו, שמא ישכחו אותו. לפעמים היתה כלתו מהתלת בו: ליד השולחן היתה כמו פוסחת עליו. הזקן היה מתחיל להתרגש, לפנות אנה ואנה בחוסר ישע, היה מנסה לחייך בפיו המעוקל חסר השיניים. הוא רצה להוכיח שבשבילו האוכל לא חשוב, שהוא יסתדר גם ככה, אבל בעומק העיניים, בקימוט הפה, בידיים המושטות המתחננות היתה מורגשת מין בקשה כזאת, מין חיוך מתעקם בקושי, מסכן כל כך עד שהבדיחות נשכחו, ושלוימה היה מקבל את מנתו.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו במייל
חוות דעת
אין עדיין חוות דעת