כרמל 23 – כתב-עת לשירה, ספרות ואומנות

יעל סטטמן

[*]

עוֹד וְעוֹד עַל הַפְּגִישָׁה, הַמְּשֻׁתֶּפֶת, שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ, הַמְּכֻשֶּׁפֶת, הֵיכָן, הֵיכָן בְּדִיּוּק, בְּדִיּוּק־בְּדִיּוּק, הָיִיתִי רוֹצָה, הָיִיתִי רוֹצָה שֶׁגַּם אַתָּה, עוֹד, בַּחֲזָרָתִיּוּת, בִּדְחִיפוּת, בִּבְהִילוּת, תַּהֲפֹךְ וְתַהֲפֹךְ עַד שֶׁלֹּא תִּרְצֶה עוֹד, וְיִכְלוּ הַמַּיִם, וּבְכַוָּנָה תְּאַגְרֵף אֶת יָדְךָ אֶל הַלֵּב, בַּחֲרָטָה וּבִרְתִיעָה וּבְרִחוּק, אֲפִלּוּ, בְּאֶפֶס רְגָשׁוֹת מְסֻכְסָכִים, כָּכָה אֲנִי, מַרְבָּה לְסַפֵּר בִּפְגִישָׁתֵנוּ אֲבָל לֹא עַל מְנַת לִזְכֹּר רַק עַל מְנַת שֶׁלֹּא יִמָּצֵא בִּי כּוֹחַ  וְלֹא רָצוֹן לְהִתְגּוֹלֵל עוֹד כָּכָה, בְּגָעֳלִיּוּת, בְּזִכָּרוֹן שֶׁלֹּא זָכוּר לִי, רְאִיתִיו בְּסֶרֶט, רְאִיתִיו בַּחֲשֵׁכָה, מִי שֶׁתִּהְיֶה, לֵךְ. אֵינֶנִּי רוֹצָה בְּךָ.

האושר חונק לי את הגרון כמו מגף

מְקַשֶּׁטֶת אֶת חַיי בַּבָּזוּי

מְקַדֶּשֶׁת אֶת יוֹמִי בַּמְּלֻכְלָךְ.

אֵין מַשְׁאַבִּים שֶׁיְּכַסּוּ אֶת זֶה

אֵין מַצְבְּרִים שֶׁיְּמַלְּאוּ אֶת זֶה

כִּי אֵין דָּבָר כָּבֵד כְּמוֹ הָאֹשֶׁר שֶׁלִּי

מִמָּקוֹר אָסוּר,

וְאֵין דָּבָר קַר וְאַכְזָר כְּמוֹ הָאֹשֶׁר שֶׁלִּי

עוֹשָׂה מִמֶּנִּי אַי־אַי־אַי

מַסְתִּיר אֶת הַמַּחֲשָׁבוֹת הַנּוֹרְמָלִיּוֹת כְּמוֹ עָנָן.

איכשהו הגענו למאי

לַאֲרוּחַת עֶרֶב שַׁבָּת

עִם שְׁתֵּי בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת

לְהַתָּרַת הַסְּפֵקוֹת

הָרְעָשִׁים הָרְגִילִים וְאַחֲרֵיהֶם שֶׁקֶט

רַק דְּפִיקוֹת צְפוּיוֹת בַּדֶּלֶת

קוֹל הַבְּרִית מִתּוֹךְ הֶעָנָן:

לִהְיוֹת כָּאן וְלִרְצוֹת לִהְיוֹת כָּאן.