זבוב על הפסנתר

את תשומת-לבו של עידו תפסה מתמודדת אחת בת שמונה-עשרה, היחידה שלא הכיר מתחרויות קודמות. היא דיברה ללא מבטא, וגם שמה, מיה, עשוי להתפרש כישראלי. אבל כבר מדרך ישיבתה הזקופה ומפניה הרציניים, ובעיקר מהצלילים שהפיקה בשלב ההיכרות עם הפסנתר, יכול היה לזהות את מוצאה. נגינתה, אפילו בחימום הראשוני הלא מחייב, התאפיינה במהירות, דיוק, עוצמה וניקיון של ביצוע – כמו גם בהיעדר של עומק ואמירה.כמובן, אלה בדיוק התכונות שצריך בשביל לנצח. בשנים האחרונות נהפכו תחרויות הפסנתר לסוג של תחרויות אתלטיקה. השופטים מחפשים ביצוע מלוטש ושלמות טכנית, כמו בהקלטה דיגיטלית. תוכן ומשמעות – אלה פחות מעניינים אותם. אין פלא שרוב הזוכים הם ילדים בני עשרים–עשרים ושתיים. גיל צעיר הוא יתרון: כולם הלוא משתוקקים לגלות את הכישרון הבא, את הכוכב האלמוני שהגיח מן האין, את ילד הפלא המקסים, החמוד והשובב. בן עשרים וחמש אתה כבר חשוב כמת.... והנה הממזרה הזאת, מיה, יודעת טוב מאוד מאיזה צד למרוח את החמאה. סידרה את השיער הארוך שלה בשתי צמות, כמו ילדה בת שתיםֿעשרה, לבשה חזייה שחונקת לגמרי את השדיים שממילא בקושי יש לה.ובאמת, כשעלתה לנגן, חייכה מיה אל השופטים כמו שילדות קטנות מחייכות, משהה את גומות החן שלה בשׂדה ראייתם, כאומרת להם: "זה יהיה הסימן המיוחד בינינו. ככה תזכרו אותי ותבדילו אותי מכל האחרים."זה היה לגיטימי לחלוטין. כל אחד מן המתמודדים עשה זאת לפי דרכו וביקש להדגיש את ייחודו כדי להשיג יתרון כלשהו על יריביו. אסנת, שהיתה המתמודדת המבוגרת ביותר אחרי עידו, עשתה ההפך ממיה והבליטה את שדיה הנהדרים בעזרת מחשוף; אירינה, שהזכירה בכיעורה את המלכה מ"אליס בארץ הפלאות", החליקה את שערה הארוך והדק והניחה לו לגלוש עד ישבנה; יובל הציג את עצמו בשמו השני הנשכח, צדוק, ודיבר אל השופטים בח' וע'; ואילו ליאור כתב בטופס המועמדות שגדל בירוחם (בגיל ארבע עבר לראשוןֿלציון) וענד על יד ימין גורמט עבה מזהב.