יומו האחרון של נידון למוות; קלוד גה

נידון למוות!כבר חמישה שבועות אני חי עם המחשבה הזאת, כל הזמן לבדי אִתה, כל הזמן היא מקפיאה את דמי, כל הזמן אני נמחץ תחת כובד משקלה!היֹה הייתי פעם – נדמה לי ששנים חלפו מאז, ולא שבועות – היֹה הייתי איש ככל האנשים. כל יממה, כל שעה, כל דקה הולידה מחשבה חדשה. נפשי הצעירה שפעה חלומות. היא השתעשעה וגוללה אותם לנגד עיני בזה אחר זה, בלי סדר וקץ, ורקמה על הבד הדק והצנוע של החיים פיתוחים מסולסלים לאיןֿספור: נערות, גלימות בישוף מפוארות, ניצחונות בקרב, אולמות תיאטרון מלאים אור והמולה, ושוב נערות, וטיולים בחשכת הליל תחת זרועותיהם הרחבות של עצי הערמון. בדמיוני תמיד היה חג. יכולתי לחשוב על כל מה שרציתי; הייתי חופשי.עכשיו אני שבוי. גופי כבול בשלשלאות בצינוק, ורוחי שבויה בכלאהּ של מחשבה יחידה. מחשבה איומה, עקובה מדם, שאינה יודעת רחם. רק על דבר אחד אני חושב, רק דבר אחד אני יודע, רק בדבר אחד אני בטוח – אני נידון למוות!בכל מעשי היא מלווה אותי, מחשבת התופת הזאת, צמודה אלי כמו צל בלהות מעיק, יחידה וקנאית, מסלקת כל הסחת דעת, ניצבת כל הזמן פנים אל פנים מולי, מולי האומלל, ומטלטלת אותי בשתי ידי הקרח שלה ברגע שאני מנסה להסב את ראשי או לעצום את עיני. היא חומקת ונכנסת אל כל דבר שרוחי מנסה להימלט אליו, חוזרת כפזמון נורא בתוך כל משפט שמפנים אלי, נצמדת יחד אתי אל סורגיו הנתעבים של תא הכלא שלי. היא רודפת אותי כשאני ער, אורבת לי בשנתי הטרופה, ומופיעה בחלומותי בדמות סכין.