על ההזדקנות: מרד וכניעה

מתוך הפרק הראשון

היות (דא־זיין)[1] וחלוף הזמן

את האדם המזדקן – האישה המזדקנת, הגבר המזדקן – נרבה לפגוש כאן, והוא יופיע בפנינו בגרסאות שונות, ובאדרת כזו או אחרת. פה נזהה את המזדקן כדמות מוכרת היטב מיצירה ספרותית, שם כהפשטה טהורה מכוח הדמיון, במקומות אחרים הוא יתגלה לבסוף בקווי המתאר של כותב שורות אלה. גם מניין שנותיו, כמו דמותו, לא יהיה מוגדר. הדבר מתחייב מן השפה ומן המציאות. נראה את המזדקן בהגיעו לסביבות גיל ארבעים, כי בנסיבות מסוימות התהליך שאותו ננסה לתאר כאן מקדים להתחולל. במקרים אחרים הוא יופיע כאדם בעשור השישי לחייו, אשר בהתאם לאובייקטיביות סטטיסטית עמומה, אכן הופך לאדם זקן: "סֶנֶקְס". כאן, כאשר אנו עוסקים בהיות ובחלוף הזמן, הבה נציג אותו כמי שמלאו לו כמעט חמישים, ואשר מותו המוקדם מצדיק את העובדה שהוא עצמו כבר חש את עצמו באותן שנים כאדם מזדקן, ולכן עלינו להתייחס אליו ככזה. אנו פוגשים אותו שעה שהוא מוצא את עצמו בקבלת פנים של שעת בוקר, לראשונה מקץ שנים רבות, שכן זה זמן רב הוא כבר נמנע מיריד ההבלים, שבו נועד לו פעם תפקיד הבדרן. הוא במקטורן עליון, זקוף מאוד, עדיין בעל יציבה טובה, אם כי דומה שהחזה והבטן בולטים באופן לא טבעי ומוזר מעט. השיער השחור, הסמיך, היורד על עורפו והשפם טרם האפירו, אבל הפנים החיוורות, מעל לצווארון הנוקשה, הן מעין מסכת שעווה, והעיניים האוריינטליות הקודרות נטולות ברק ושקועות עמוק בצִלם של עיגולים כחלחלים.

נציין את המזדקן הזה באות אל"ף: א', כפי שנכנה את כל אלה החולקים את גורלו, שאותם נבקש לְזַמֵּן אל הרהורינו מדי פעם. "א" הוא הסימול המתמטי, המופשט ביותר שניתן לחשוב עליו, ועם זאת, הוא מאפשר לדמיונו של הקורא וליכולת ההמחשה שלו את חופש הפעולה הנרחב ביותר. ואולם באופן חד־פעמי נקרא
ל־א' שלנו גם בשם שהעולם העניק לו: "המסַפר", ובאופן יוצא מן הכלל נדייק גם בשמו האזרחי: פְּרוּ, כפי שבאורח חריג מבטאים את שמו של מרסל פרוסט, המוכר לנו כפרוסט, באזור הולדתו: לוּאַר־אֶ־שֶׁר.[2]

מגבעתו בידו, א' – מרסל פרוסט – מגיע לבית מארחיו ומגלה כי משרתי הבית מזהים אותו, חרף שנים של היעדרות. הנה מגיע אבא פרוסט, אומרים האנשים, וכיוון שאין לו בן, הוא מבין ש"אבא" מתייחס מן הסתם לגילו בלבד. לו היטיבו המשרתים לדעת ואילו השכילו להתבטא, היו אומרים שלמרות עמידתו האיתנה ושערו שלא הלבין, אותו איש שטרם מלאו לו חמישים, נראה זקן לגילו באופן לא מוסבר, שכן בפניו הדוממות, הצהובות־לבנות, כבר ממתינה צפידות המוות (ריגור־מורטיס). המסַפר שב ופוגש אנשים שמצבם, אם עיניו אינן מטעות אותו, רע בהרבה משלו. מיהו אותו מלך מן האגדות, עם זקן הצמר־גפן, שגורר את צעדיו כאלו היו סוליות נעליו עשויות עופרת? הנסיך דה־גרמאנט, ש"זה" – זה שעוד ידובר בו רבות, ובאריכות – קרה לו. ומיהו אותו ישיש שזקנו אינו נראה עוד כאבזר תאטרון על במת חובבים, אלא כזקנו של קבצן? מסייה ד'ארז'נקור, ללא ספק, אויבו המושבע של המסַפר משכבר! הברון דה שרלוס, אי־אז יהיר ונהדר, היה ל"ליר" טרגי של טרקלינים, המסיר את מגבעתו בהכנעה בפני אנשים, שבימיו הטובים לא היה מזכה אותם אפילו בהרמת גבה. בלוך, עמיתו מימים עברו, נקרא כעת ז'ק דה־רוזייה, ומרכיב מונוקל מבהיל, המשחרר את פניו הבאות־בימים מן הצורך להפגין הבעה כלשהי. האורח נתקל באנשים שעפעפיהם חתומים בנוקשותם, כדוגמת אלה הנוטים להסתלק מן העולם, ואשר שפתותיהם, הנעות ללא הרף, ממלמלות את תפילותיהם של העומדים למות. אחרים עוצבו מחדש על ידי הקישיון, שהפך אותם לאלילי אבן מצרִיים. המסַפר מוצא גם כאלה שכביכול לא השתנו, כל עוד מביטים בהם מרחוק; אך כאשר מתקרבים אליהם, כדי לפנות אליהם בדברים, מגלים מתחת לפני העור, הנדמה חלק עדיין, התעבויות, גבשושיות זעירות, נימים כחולים אדמדמים, ואנשים אלה מעוררים דחייה חזקה ובהלה עמוקה פי כמה מאלה ששיער נטול צבע, גב כפוף ורגליים נשרכות מסגירים את גילם. את רובם האורח מזהה. הוא ראה אותם, דיבר איתם לפני שנים בסעודת ערב כלשהי בעיר, ומבעד להסתיידות ולצחיחות הוא מצליח לפענח את תווי המתאר של פעם. אבל קורה שמישהו פונה אליו והוא ניצב אובד עצות לנוכח פניו, קולו או דמותו. אישה עבת בשר אומרת לו ״בונז'ור״. א' מביט בה כשואל ומתנצל על השאלה: זוהי ז'ילברט, שאותה אהב בעלומיו בקומברה ובשאנז־אליזה, אבל מה לאמיתו של דבר קרה לאנשים שאותם המסַפר של פרוסט שב ופוגש בקבלת הפנים של הנסיך דה־גרמאנט? לא הרבה. הכול. זמן חלף.

[1]    הבחירה של אמרי במונח Dasein מתייחסת למושג המרכזי מספרו של מרטין היידגר (Heidegger) (1976-1889), הוויה וזמן (1927). הפירוש המילולי של המונח הוא להיות־שם או להיות־כאן. היידגר משתמש בו כדי לאפיין את משמעותה של ההוויה האנושית החורגת מעבר לקיומה הממשי. עבור היידגר, האדם תמיד מצוי בעולם (ולא מונח בתוכו או עומד למולו), ויישותו מוגדרת בהכרח לאורם של מבנים זמניים שפתוחים תמיד לאופק של אפשרויות ויכולת שינוי. בהקשר שלפנינו, אמרי מתייחס למה שהיידגר מכנה היות־לקראת־המוות. בפרק זה אמרי בוחן את האופנים השונים שבהם האדם חווה ומגדיר את עצמו במונחים זמניים ומבקר תאוריות שמתייחסות אל הזמן כדיסקרטי, מדיד וחיצוני לקיום אנושי. למרות שהוא מבקר אותו במקומות רבים אחרים, היידגר חשוב כאן לאמרי משום שהוא מציע מבנה ייחודי ומקורי של הבנת היישות כנטועה בזמן, שלתוכו היא מושלכת, בלשונו של היידגר. חשוב לציין שהיידגר לא מתייחס בספרו להזדקנות או לממדים הגופניים שחשובים כאן לאמרי כל כך.

[2]    אמרי מתייחס כאן למרסל פרוסט (Proust) (1922-1871) בספרו הזמן שנמצא, הכרך השביעי של יצירתו בעקבות הזמן האבוד. הסצנה המתוארת מציגה את ביקורו של המסַפר בקבלת הפנים אצל הנסיך דה גרמאנט (ראו עמ' 169-161. תרגום: הלית ישורון, הספריה החדשה, 2012).