ציונות ומלנכוליה

שיחת טלפון עם המשוררת והסופרת נורית זרחי. אני מספר לה על התכנית שלי לכתוב על אביה. זרחי מספרת שהרבה שנים לא נגעו בכתיבה שלו. "לדעתי לא ממש הבינו אותו", היא מוסיפה. אחרי שיחה קצרה על הספרים שלו אני שואל אותה על כתבי היד וההתכתבויות שנשארו. "הרבה שנים הייתה אצלי מזוודה", היא עונה. "היו בה כתבי יד ומכתבים שלו. אכסנתי אותם בדרך כלל מתחת למיטה. המזוודה הלכה והרקיבה. אמי אמרה לי למסור אותה לארכיון, אבל אני לא רציתי. כנראה היה לי קשה להיפרד ממנה, כי היא הייתה הדבר האחרון שנשאר לי ממנו, מאבי". מכאן היא המשיכה וגוללה סיפור שנשמע כלקוח מכתיבתה הספרותית, ואכן נכלל שנה לאחר מכן בספרה האוטוביוגרפי בצל גבירתנו: העירייה לא טמנה ידה, ולמראה הסדקים בקיר, שניבעו גדולים יותר ויותר, הוציאה צו הריסה לבלוק שלנו. עלעלתי בדואר שהצטבר. באדום היה מסומן תאריך הריסת הבית. לקחתי יום חופש מבית הספר [...] רק המזוודה הייתה מוטלת במרכז הבית [...] מחר, לפני שיבואו להרוס את הבית, נוביל אותה למקום המיועד.בוקר, השמים עוד נמוכים. גבירתנו ואני יוצאות מן הבית החדש בדרך הישנה לאסוף את המזוודה [...] ככל שאנחנו מתקרבות לשכונה גובר קולן הבוקרי של הציפורים. את הלול השכן הרסו לפני שבוע. אבל איפה הבית שלנו? העין מאבדת את נקודת המעצור. תקועות על עומדנו, גבירתנו מביטה בי ואני בה. גל האבנים שנמצא במקום שבו עמד הבית מחזיר לנו את תחושת המציאות. איננו שומעות מה שאנחנו אומרות בגלל רעש הבולדוזרים. מעל ראשינו האוויר כולו מולבן. על ענפי העצים, מה זה? אנפות? שלג? הבולדוזרים הקדימו ביום. נגד פניי מסתחררת כעלעול להקת הדפים של אבא. אני רצה וידיי פשוטות קדימה. אני מתרוממת על קצות האצבעות, מנסה לתפוס בקצות הניירות המרחפים. ידיי חוזרות ריקם, כמו ניסיתי לתפוס מכיתות שלג. כאילו רדפתי אחרי המתים.[1] "זה היה הסוף של מה שנשאר לי מאבי, ישראל זרחי", חתמה נורית זרחי את הסיפור בשיחת הטלפון בינינו. השיחה אִתה לא הניבה אפוא חומרי ארכיון נוספים על אלה שמצאתי עוד קודם בארכיון "גנזים" בתל אביב, אבל היא הציבה את סיפור המסגרת, מין דימוי שיעניק פשר למה שייכתב כאן בהמשך. התיאור "צמח שתול בעציץ, שאין שורשו מגיע לארץ",[2] הלקוח מאחד מסיפוריו של ישראל זרחי(1909-1947), כאילו הפליא לנבא את האופן שבו תתאר לימים בתו את מילותיו הפורחות באוויר. כמו סיפוריו של זרחי עצמו, גם דפי הנייר המתעופפים בין צמרות העצים מסמנים את הכשל שחל במעבר בין האפשרי למעשי, בין הרעיון הגדול לחוסר האפשרות להגשימו. כל חייו וכתיבתו של זרחי סבבו סביב הפער הזה, סביב הסדק שהלך והתרחב בין ההבטחה למימוש. הכשל הזה, והניסיון לעמוד על משמעותו, יעמדו במרכז החיבור הזה.השפה של ישראל זרחי נעה בין שני קולות מקבילים, ששניהם אופייניים לתקופתו, היא תקופת היישוב היהודי בארץ ישראל לפני קום המדינה: הקול האידאליסטי והקול המלנכולי. הקול האידאליסטי הוא קול חילוני, שמקורו בציונות האוטופיסטית, החילונית, המשכילית, האירופית והלאומית, זו שהותירה את עברהּ מאחור ונשאה ברמה את קולו של "היהודי החדש", יהדות השרירים שמקס נורדאו הגדירה כגברית ומחוספסת, כיהדות שמתיישבת, מתנחלת ומכסה את האדמה.[3] הקול האידאליסטי של החלוץ הוא קול גברי, מכחיש ואגרסיבי, מוכוון לעתיד (להתיישבות) ושולל את העבר (הגלות), בשם המיתולוגיה המקראית: "התנ"ך היה מעין תעודת לידה שסייעה להעלים את החיץ בין החלוץ לארצו [...] הזמן הביוגרפיֿחלוצי נשזר בזמן התנ"כי [...] לעיני החלוצים נגלה עבר המתעורר לחיים".[4] זהו קול שמוצאו אירופיֿלאומי, שלא פעם הוא מיליטריסטי, וכמעט תמיד אוטופיסטי. את הקול האידאליסטיֿחלוצי נושא לא רק החלוץ בשדה, אלא הוא גם קולו של המשכיל, איש התחייה העברית, זה שמרים על נס את "היהודי החדש", והופך אותו לאידאל של שלמות אוטופית. שני הצדדים, החלוצי והמשכילי, אחראים על "שתי צורות של המשכיות", שהייתה אופיינית לאידאולוגיה הציונית של התקופה: ״העברת רעיונות דרך המרחב [...] ושימור רעיונות על פני מֶשֶך זמן, קישרו את מתכנני ההתיישבות עם הסביבה האירופית והיהודית שבתוכה פעלו".[5]הקול המלנכולי, השוכן לצדו של הקול האידאליסטי, הוא זה שאינו מסוגל להתגבר על האובדן.[6] זה קול של אבל ונהי, המסרב להשלים עם מחיקת העבר – מחירה של האוטופיה הקולקטיבית האידאליסטית. גם כשקול מקונן זה מקבל את הצורך בהקרבה אישית וקולקטיבית, במרכז קיומו ניצב הכאב. בעבורו, האובדן, והעצב שהוא מעורר, הם נקודת הראשית. הקול המלנכולי מבכה את אובדן העבר היהודיֿאירופי, וממאן להתנתק ממנו. השלילה האוטופיסטית של הגלות רק מחריפה בעבורו את תחושת האובדן, והופכת אותו לנקודת הייחוס לכל דבר ועניין. "ההנחה המפורשת", כתב ההיסטוריון אמנון רז קרקוצקין, היא "שעצם שלילתה של הגלות, כלומר ה׳שיבה׳ אל הארץ, תוביל, כמעט מאליה, למימושה המלא של התרבות היהודית או להיווצרותה של תרבות לאומית חדשה".[7] ובעז נוימן מוסיף כי בעבור הציונות החלוצית, "הגלות היא מרחב של תנועה אינסופית וחסרת תכלית", אך גם בלתי נמנעת, הן מבחינת ה"גוף" והן מבחינת ה"טריטוריה".[8] אצל החלוץ, כמו אצל המשכיל העברי, "טריטוריה היא תמיד גופנית כפי שגוף הוא תמיד טריטוריאלי".[9]בספרות של היישוב הציוני מקבל הקול הזה ייצוג כקולו של היחיד ושל הקולקטיב גם יחד. הוא בא לידי ביטוי הן בצורך לסלול כבישים ולהשתלט על המרחב, והן ב"שבירות" הקול של הדובר היחיד – זה שנטש את בית הוריו, היגר ללא כלום, ומכיר בחוסר ההתאמה בין האוטופיה האידאליסטית לעולם הנפש האישי.שני הקולות הללו – האידאליסטי והמלנכולי – פעלו אצל זרחי במקביל: סיפוריו נפתחו בדרך כלל בקול הראשון והסתיימו בשני. שני הקולות שייכים לתקופה ולשיח הציוני של תקופת היישוב. דמותו הגברית של "היהודי החדש" של מקס נורדאו, האוטופיזם של אליעזר בן יהודה, הסמליות המשיחיתֿמשכילית של יוסף קלוזנר והמיליטריזם או שלילת הגלות של הציונות הפוליטית, כל אלה שייכים לקול הראשון. יחד עם זאת, הספרות של היישוב הישן מכילה גם ייצוג מרשים של הקול השני, המגיב ועונה לראשון: זהו קול ספרותי יותר, יהודיֿמסורתי יותר, שמכיר בעבר האבוד גם כשהוא מעדיף על פניו במפורש את ההווה. ברקע הסיפור שיסופר כאן בהמשך תישמע הפואטיקה של ש' בן ציון, חיים יוסף ברנר, אהרון אברהם קבק, חיים הזז, אביגדור המאירי, וכמובן ח"נ ביאליק וש"י עגנון. אצל כולם אפשר לחוש במתח בין שני הקולות, אבל גם בכורח שלהם לדור בכפיפה אחת במעשה הספרותי של התקופה. זהו הדיסוננס וזוהי ההרמוניה, כפל הקולות האידאליסטיֿמלנכולי, המשלים והמפרק, של הציונות המלנכולית, רגע לפני שפינתה את מקומה לטובת הישראליות.ישראל זרחי היה שייך לחוגים אלה, וניהל אִתם דיאלוג פורה. גם אצלו ניתן למצוא את שני הקולות, אבל בניגוד לסופרי יישוב אחרים, שמו שלו נמחק לחלוטין מדפי ההיסטוריה של הספרות העברית, ולא במקרה. החריגה של זרחי מן התחום הנורמטיבי של לשון התקופה באה לידי ביטוי בדגש המוחלט שהוא שם על הצד המלנכולי ובאפשרות האגדתיתֿאלגורית שהוא סימן. המשא המלנכולי שהוא העמיס על קולות גיבוריו פורר את הרטוריקה האידאליסטית שלהם, וברא להם עולם שברירי שהִטלטל בחוסר שליטה בין שני סוגי השיח, לפני ששקע בתחום הפנטזיה המוחלטת. במובן זה, אולי בלי שהתכוון לכך, סימן זרחי אפשרות אחרת, מנקודת המבט של השיח. השיח האוטופי קרס אצלו לתוך עצמו, לתוך שורת כשליו, וכתוצאה מכך התהפך כגרב, והפך לשיח ביקורתי. ומנקודת מבט פואטית, מה שהחל בעבור זרחי עצמו ב"עלייה" וב"מקווה ישראל", הסתיים בחורבן, בכישלון אישי, או במקרה הטוב בהתקה למקום אחר, אל המיתוס ואל ההצלחה של ההתיישבות התימנית המיתית, המאמינה, המזרחית, המדמיינת. ה"מימוש" הגאולי של השיבה לציון התהפך ושב חזרה אל הרובד המטפורי אל סיפור האגדה. מנקודת מבט היסטורית, הפואטיקה של זרחי התחילה למעשה בנקודת הסיום, מכיוון שהיא עשתה את הדרך לאחור: מהמימוש האוטופי חזרה לתנועת הגיבורים חסרי הבית, וממעשה ההתיישבות של העלייה השנייה והשלישית חזרה אל תקופת העלייה הראשונה. במובן זה, היא הציבה תמרור אזהרה בפני התיאולוגיה הפוליטית המשיחית והלא מודעת של השיח הציוני. האלגוריה האגדתית אִפשרה לו לפנות עורף למעשה החילון הציוני והלאומי, ולחזור לשיח יהודי ואישי יותר.[1] נורית זרחי, בצל גבירתנו, תל אביב: ידיעות אחרונות 2013, עמ' 33-34.[2] ישראל זרחי, "סמבטיון", בתוך ילקוט סיפורים, תל אביב: יחדיו 1983, עמ' 99., 19 בפברואר 2013. http://www.haokets.org/2013/02/19/ באותן רשימות היא כותבת: "דיכאון הוא לא בהכרח מחסום. דיכאון יכול להוליד תהליך של ריפוי, אם האשמה על מה שנהרס מאפשרת ניסיונות תיקון. אלא שניסיונות כאלה נחסמים כאשר שבים למודוס של הציפייה לגואל [...] את הציפייה ההרסנית אפשר יהיה לעצור על ידי בנייה של כוח אופוזיציוני חשוב בישראל. כוח כזה חייב להיות לא ציוני כדי שיוכל להיות אופוזיציה של ממש".[4] בעז נוימן, תשוקת החלוצים, תל אביב: עם עובד 2009, עמ' 56-57.[5] דרק יונתן פנסלר, תכנון האוטופיה הציונית: עיצוב ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, 1918-1970, ירושלים: יד יצחק בן צבי 2001, עמ' 170.[6] הרווי פרגוסון מתאר את המלנכוליה כ"התקה קוסמית". ראו: HarvieFerguson, Melancholy and the Critique of Modernity: Soren Kierkegaard'sReligious Psychology. London: Routledge, 1995, p. 17.[7] אמנון רז קרקוצקין, ״גלות בתוך ריבונות: לביקורת ׳שלילת הגלות׳ בתרבות הישראלית״, תאוריה וביקורת 4 (סתיו, 1993), עמ׳ 24.[8] נוימן, לעיל הערה 4, עמ' 95. נוימן מעמיד את הגלות, בהמשך לפרספקטיבה הציונית, כעמדה שלילית בהכרח: "הגלות היא היעדר של ארץ ושפה [...] הזמן הגלותי הוא גוףֿללאֿאיברים". שם, עמ' 97.[9] נוימן מכנה את התופעה גיאוֿגוף (Geo-Body). שם, עמ' 94.