תקווה עכשיו – השיחות מ-1980

בעשרה, בשבעה-עשר, ובעשרים וארבעה במרס 1980, מפרסם השבועון הצרפתי נובל אובסרבטר סדרה של שיחות בין ז'אן-פול סארטר, הפילוסוף הצרפתי הנודע, לבין בני לוי, פילוסוף צעיר בן 35, מנהיגו לשעבר של השמאל הפרולטרי (תא מאואיסטי קיצוני) במהפכת הסטודנטים של 68', אז פחות או יותר אלמוני. בשיחות אלו רואים אור לראשונה פירות העבודה המשותפת של סארטר ולוי, המשקפים דיאלוג שנערך יום יום, במשך שבע שנים, ובהן מעיין הפילוסוף הזקן שאיבד את ראייתו, יחד עם "מזכירו" הצעיר היודע את יצירתו על בוריה, במכלול עבודתו, ומנסה לבחון אותה מחדש. מיד עם הפרסום, פורצת שערורייה: הפילוסוף של הישות והאין מודה ב"שיחות" כי "מעולם לא חווה חרדה"; מחבר הבחילה – הרומן האוטוביוגרפי שזיכה אותו בפרס נובל לספרות, שסירב סארטר לקבל – מספר לנו על כישלונה – כישלון חלקי, לכל הפחות – של יצירתו; האינטלקטואל המעורב חוזר בו משותפותו עם הקומוניזם הסובייטי ומהרהר במבוי הסתום של תיאוריית האחווה שלו; ובעיקר, מחבר ההרהורים בשאלה היהודית מדבר, במפתיע, על היהודי כייעוד, על ממשותו המטאפיזית, על יחסו לשם (le Nom), ומעלה סוגיות כמו המשיחיות ותחיית המתים...

חודש מאוחר יותר, בחמישה- עשר באפריל, נפטר סארטר בבית-חולים ברוסה. לבני לוי לא נותר אלא להמשיך, הרחק מההמולה הציבורית וכמעט במחתרת, בדרכו הייחודית, שרק החלה. רק כעבור אחת-עשרה שנה הופיעו ה"שיחות" כספר, תחת הכותרת תקווה עכשיו, בתוספת הצגה וחתימה מאת בני לוי. בטקסט "אסכטי" זה, הנמנע מכל פנייה אידיאולוגית, מנסה סארטר להרהר מחדש על הראשית: האם אין לזהות למן ההתחלה, בעצם הפרויקט של התודעה, מתח לקראת תכלית, שכל כישלון לא יוכל לפגום בו? התקווה – והיא בלבד – מובילה את הפילוסוף עד לקצה המחשבה המערבית, ופותחת בפניו פתח לדיאלוג עם היהודי הממשי. כך הופך תקווה עכשיו לדו-שיח ייחודי שבו נפגשים, באינטימיות אינטלקטואלית יוצאת דופן וחד-פעמית, פילוסוף גדול והוגה יהודי בתחילת דרכו, כדי להרהר על מצבו של האדם.

אלי שיינפלד, שהיה תלמידו של בני לוי, הוסיף לתרגום העברי אחרית דבר, ובה קריאה של תקווה עכשיו לאור הפילוסופיה של סארטר.