אונס לוקרציה

לכבוד

הנרי ריות'סלי הנכבד מאוד,

רוזן סאות'המפטון וברון טיצ'פילד.

אין קץ לאהבה שאני רוחש לרום מעלתך; ומִכתם זה, שאין לו ראשית, מבטא רק שבריר ממנה. אופייך הנכבד, ולא ערכן של שורות נבערות אלו, הוא שמבטיח לי שתקבל זאת בעין יפה. מה שכבר עשיתי, לך הוא; מה שעוד אעשה, לך הוא; היות שלך יש חלק בכל מה שהקדשתי לך. לו היה ערכי רב יותר, הייתי ממלא את חובותיי כלפיך באופן ראוי יותר; ובינתיים, כבוד הלורד, אני מסור להן בכל לב, ואני מאחל לך אריכות ימים, ומי ייתן והאושר יאריך אותם אף יותר.

ברגשי חובה לכבוד הלורד,

ויליאם שיקספיר.

סיפור המעשה

אחרי שלוקיוס טרקוויניוס, שכונה סופרבוס בשל גאוותו הרבה, הביא לידי רציחתו האכזרית של חותנו סרוויליוס לוקיוס, השתלט על הממלכה ובניגוד לחוקי רומא ומנהגיה לא נשאר בקריה כדי להאזין לדבר העם, הוא יצא את רומא, בלוויית בניו ואצילים אחרים, כדי להטיל מצור על ארדיאה. באחד מערבי המצור נפגשו מפקדי הצבא באוהלו של סקסטוס טרקוויניוס, בנו של המלך, ובתום סעודת הערב תיאר כל אחד מהם את מעלותיה של אשתו; וקולטינוס פיאר את צניעותה המופלגת של רעייתו לוקרציה. מתוך הלך רוח נעים זה רכבו לרומא, הגיעו בחשאי ובלי הודעה מוקדמת, וביקשו לשפוט מי מביניהם צדק כשאמר את מה שאמר. השעה הייתה מאוחרת, אך רק קולטינוס מצא את אשתו טווה עם המשרתות; כל הגבירות האחרות נמצאו כשהן רוקדות, מבלות או מבטלות את זמנן בדרך אחרת. אזי הכתירו האצילים את קולטינוס כמנצח והרעיפו על אשתו כבוד ויקר. בשעה זו הצית יופיה של לוקרציה אש בליבו של סקסטוס טרקוויניוס, אך הלה הצניע את תשוקותיו, יצא עם השאר ושב למחנה; אלא שזמן קצר לאחר מכן דחף אותו יצרו לצאת בהיחבא כדי להתארח באחוזתה של לוקרציה בעיר קולַטיה. באותו לילה התגנב בבוגדנות אל חדרה, אנס אותה באכזריות, ומיהר לעזוב עם שחר. במצוקתה הנוראה שלחה לוקרציה שליחים בהולים, אחד לאביה שברומא ואחר לקולטינוס שבמחנה. שניהם באו, הראשון בלוויית יוניוס ברוטוס והשני בלוויית פובליוס ואלריוס, ומשמצאו את לוקרציה בבגדי אבל שאלו אותה לסיבת צערה. היא השביעה אותם לנקום את נקמתה, גילתה להם את דבר המעשה ואת שם עושהו, ולפתע פתאום דקרה את עצמה למוות. לאחר מעשה נשבעו כולם לעקור את משפחתו השנואה של טרקוויניוס מן השורש. ברוטוס, שנשא את הגופה לרומא, סיפר לבני העם מי ביצע את המעשה הנתעב וגינה את עריצותו של המלך נמרצות; והעם נסער עד כדי כך שהחליט פה אחד לגזור על הטרקווינים גלות. או אז חדלו המלכים למשול ברומא, וקונסולים תפסו את מקומם.

אונס לוקרציה

נִשָּׂא בִּיעָף עַל גַּב תְּשׁוּקַת כָּזָב

מִן הַמָּצוֹר שֶׁעַל הָעִיר אַרְדֵאָה,

עוֹזֵב טַרְקְוִין אֶת חֶבֶר מְרֵעָיו

וּלְקוֹלַטְיוּם מְמַהֵר, קוֹדֵחַ

בְּאֵשׁ שְׁחֹרָה, כְּדֵי לְהִתְוַדֵּעַ

לִיפִי מָתְנֵי לוּקְרֶצְיָה, הַיְּדוּעָה

כְּאֶשֶׁת קוֹלָטִינוּס הַצְּנוּעָה.

אוּלַי הַשֵּׁם 'צְנוּעָה' הוּא שֶׁעוֹרֵר

בּוֹ אֶת הַצִּמָּאוֹן וְהָרָעָב,

כִּי קוֹלָטִין נוֹאַל לְהִתְפָּאֵר

בָּאֹדֶם וּבַלֹּבֶן הַנִּשְׂגָּב

הַנִּשְׁקָפִים מִשְּׁמֵי תַּעֲנוּגָיו;

שֶׁכּוֹכְבֵיהֶם, הַטְּהוֹרִים לָעַד,

נוֹשְׂאִים אֶת מַבָּטָם אֵלָיו בִּלְבַד.

בָּעֶרֶב הַקּוֹדֵם הָאִישׁ פָּרַשׂ

בְּאֹהֶל טַרְקְוִין אֶת מְשׂוֹשׂ חַיָּיו –

מַטְמוֹן יָקָר שֶׁבּוֹ זָכָה כִּפְרָס

בִּדְמוּת שֶׁל אֶשֶׁת חֵיק יְפֵהפִיָּה;

שָׁם סָח כִּי אֵין כָּמוֹהָ, אֵין שְׁנִיָּה,

וְכִי לְשׁוּם שַׁלִּיט שְׂבַע תְּהִלּוֹת

אֵין רַעְיָה טוֹבָה מִזּוֹ שֶׁלּוֹ.

The Rape of Lucrece

From the besieged Ardea all in post,

Borne by the trustless wings of false desire,

Lust-breathed Tarquin leaves the Roman host,

And to Collatium bears the lightless fire

Which, in pale embers hid, lurks to aspire

And girdle with embracing flames the waist

Of Collatine's fair love, Lucrece the chaste.

Haply that name of 'chaste' unhappily set

This bateless edge on his keen appetite;

When Collatine unwisely did not let

To praise the clear unmatched red and white

Which triumph'd in that sky of his delight,

Where mortal stars, as bright as heaven's beauties,

With pure aspects did him peculiar duties.

For he the night before, in Tarquin's tent,

Unlock'd the treasure of his happy state;

What priceless wealth the heavens had him lent

In the possession of his beauteous mate;

Reckoning his fortune at such high-proud rate,

That kings might be espoused to more fame,

But king nor peer to such a peerless dame.