כוחו של אחד

זה מה שקרה.לפני שהחלו חיי באמת, כמו כל התינוקות ייבבתי וינקתי – מה שבמקרה שלי היה מזוג שדיים שחורים, ענקיים ורכים. כנהוג באפריקה ינקתי בשנתיים וחצי הראשונות לחיי, ולאחריהן נעשתה המינקת בת הזולו לאומנת שלי. היא הייתה אדם שנועד לִשְׂחוק, לחום ולרכות, והיא הייתה מצמידה אותי לשדיה ומלטפת את תלתליי הזהובים ביד גדולה כל כך, שכמו הכילה את כל ראשי. את כאביי ניחמו שיר על לוחם צעיר ונועז שצד אריה ושיר של נשים אודות כביסה על הסלע הגדול לצד הנהר, שם לעת שקיעה יוצאים הבבונים מן הגבעות ובאים להרוות את צימאונם.חיי האמיתיים החלו בגיל חמש כשאימי לקתה בהתמוטטות עצבים. נקרעתי מן האומנת השחורה והנפלאה שלי ומצחור חיוכה הרחב ונשלחתי לפנימייה.התחילה אז תקופה של טריזי דלעת צהובים ושרופים ומרים בקצוות; של פירה עם גושים זכוכיתיים; של בשר חגור בסינר של סחוס בציר אפרפר; של גזרים קצוצים לקוביות; של כרוב חם, רטוב ומפיח גזים; של מיטות שמרטיבות את עצמן בבקרים; ושל תחושה חדשה לגמרי בשם בדידות.הייתי הילד הכי קטן בבית הספר, צעיר בשנתיים, ודיברתי רק אנגלית – השפה הנגועה שהתפשטה כמגפה בארץ המקודשת, ושזיהמה את מימיה הטהורים והמתוקים של הלאומיות האפריקנרית.מלחמת הבורים עוררה משטמה רבה כלפי האנגלים, ה"רוּיְנֵקִים". זו הייתה שנאה שחלחלה להם לזרם הדם וניגעה את ליבותיהם ואת נפשותיהם של בני הדור הבא. עבור בניהם היחפנים, הייתי הדוגמה החיה הראשונה לשנאה המוּלדת שלהם לבני מיני.