הכד הכתום

אני עצמי כמעט ולא גרעתי ממנו עין בימים הבאים. ראיתי כיצד ארגן לעצמו את חייו במקום החדש. ידעתי שבעלי המקום לא גילו עצמם בפניו. כיצד היה מבלה את הימים, את הלילות? – היה מנקה את שני חדריו, מקפיד לסדר כל דבר מדבריו המעטים במקומם. בקומקום הברזל שהביא עימו היה מבשל לו תה על אחת משתי הפתיליות שהורדנו מהקומה העליונה. ניסה כמיטב יכולתו לשקם את הגינה. טאטא את שביליה, ותיכן תוכניות, כגון לקנות צינור השקיה. היה באחת הפינות ברז שהיו בו מים. בין לבין לא חדל מניסיונותיו למצוא פתח לבוא בו אל המרתף. ואפילו בלילות לא חדל, עד שהבין שלשווא. "להרוס אל תוכו פנימה," זכר ללא הרף את מילותיה של האישה, והיה תמה. מאליו מובן הדבר שהמרתף רדף את מחשבותיו בלא הרף, כמעט. מחשבותיו, כמובן, לבשו צורות של מילים שלהן היה מודע ביותר, אבל אין צורך לומר שגם הרגשות היו נלוות אליהן, אל המילים, והללו נותרו סמויות מפניו, פחות או יותר, היו מודיעות על עצמן להרף עין בלבד, בדרך כלל, לעיתים היו כמו מהבהבות וכבות, כבות ומהבהבות, אבל אין לי ספק בכך שהן היו מעניקות מגונן, מצביונן המתחלף, לכל מחשבותיו ואף לעצם מעשיו. בקיצור, אני רשאי לומר שנוכחותו הנעלמה של המרתף הייתה לעיקר הווייתו של תנעזר. המרתף. הידיעה שהמרתף נמצא מתחת לרגליו שעה שהיה שוהה בחדריו לא הרפתה ממנו אף לא לרגע והייתה חזקה ומכרעת יותר מכל ידיעה אחרת שהיה יודע כגון הנה אני כאן בחדריי, הנה בעוד שעה אלך למכוֹלת הקפה לקנות דברים ולהחליף מילים עם שרה, ובכלל מניין אני בא ולאן אני הולך, וכו'.

כאן אוסיף דבר: לא אחת היה זוכר שאחת ה"שמועות" ששרה הזכירה, הייתה שהמרתף משתרע אף מעבר לטווח השתרעותם של החדרים, שהמרתף משתרע אף אל מתחת לגינה, ודומה היה לו שיש מי שאומרים, כך שרה אמרה, "ומי יודע עד להיכן." אני עצמי לא שמעתי שכך אמרה, אבל אולי לא שמעתי. תנעזר, על כל פנים, הייתה לו לפעמים הרגשה מדומה שבהליכותיו מפה לשם הולך המרתף ונמשך בעקבותיו, ואפילו עד למקומה של שרה.

בלילות, כשהיה שוכב ואפילו ישן, היה "המרתף" מפנה את מקומו ל"משהו". "יש שם משהו," אמרה האישה שוב ושוב בהרהוריו לפני שנרדם, ובחלומותיו היה שומע שוב את המילים, ושוב היה רואה את עיניה המהבהבות כמו גחליליות באפלה המתעבה.

ככל שאני יודע, ה"משהו" הזה, שבתחילה היה ממלא את חייו של תנעזר כשאלה שהיה מנסה למצוא לה תשובה במחשבותיו, התגלה בפניו כמשהו שכל ניסיון כזה לא זו בלבד שלא צלח; תוך ימים לא רבים החל להבין שככל שהוא מנסה, כן הולך ה"משהו" ומרחיק עצמו עוד ועוד, משל היה אומר לו: חביבי, לחינם אתה טורח. אל תדמה למי שמנסה לכבור את הרוח בכברה. משנתגבשה בו ההבנה הזאת, נתקף תנעזר ייאוש. ואם לא ממש ייאוש, אז עצבות גדולה. על כל פנים – דכדוך. כדי כך שלרגעים אפילו חשב לנסוע למקום אחר. אבל הוא ידע שלא יעזוב, שהוא לא מסוגל לקום וללכת משם. היה משהו שכמו כבל אותו למקום ההוא. הוא היה מקדיש שעות מזמנו בכל יום לגינה. קנה צינור השקיה, והשקה, קנה מזמרה וגזם לפי הבנתו היכן שראוי לגזום, וכו'. ולעיתים היה חוזר לניסיונותיו הראשונים למצוא פתח כניסה למרתף. שוב חזר להקיש במקלו ברצפה, בקירות החדרים, מקיש ומטה אוזן, שוב היה בוחן בדקדקנות את כותלי הבית מבחוץ ותר בכל פינות הגינה שמא ימצא שם פתח. ופעם אחת יצא אל מחוץ לגדר ובלש סביב סביב, ולשווא.