האיש שלא ידע למות

התגנבות

רק שני רחובות נותרו. בשעת צוהריים חמה זו איש לא נותן ליבו לעוד איש לא גבוה, מאפיר ושמנמן, אם כי במידה מועטה, הפוסע בארשת נבונה לאורך רחובות ושדרות, ממלט עצמו מהשמש בין צללי צוהריים צרים ודחוסים באותו מנהג לא קפדני במיוחד שעלול לזקוף מבטי תמיהה, לדרוך ברגל ימין על קו המעבר בין אור לצל ולשוות לכך אקראיות. דקות ארוכות הלך בהתרגשות מאופקת, בצעידה טבעית שלבטח אינה מעלה חשד בלב המביט. ואכן איש לא חשד, שהרי לבושו והליכתו מהוגנים הם, פניו מגולחים למשעי ומבושמים, וגם את חולצתו גיהץ היטב בעצמו. כך מערים הוא בקיומו המתמזג של אף־לא־אחד הנחפז לדרכו. ליד חלון ראווה לנעליים עצר ונעץ מבטו, משׂים עצמו מתעניין, ובתוך כך חשב שאפשר באמת יבוא באחד הימים לקנות שם את הנעליים החומות המהודרות, ההן שם בפינה. ליד חנות הטבק אילץ עצמו להאט שוב ולקרוא אחד לאחד את רשימת סוגי הטבק, נשם וגמע את האוויר, ומצא נוחם בניחוחות. בעתיד, כשזמניו יהיו בידיו, לבטח יֵשב לפטם מקטרת משובחת בטבק משובח ויפריח סילוני עשן כיאה. רק שני רחובות נותרו. הראשון ארוך ורחב, ובמרכזו שדרת עצי צפצפה תמירים ומכסיפים בעליהם הרכים, שלל חנויות ומספר מגדניות בריחן החובק והמזמין, ומכוניות והמיית אדם. והשני, ללא מוצא, צר וקצר, ואפשר אך סִמטה הוא כשמו: רחוב "סמטת הרוחות", בשל הרוח שהייתה נכנסת במשובה ממערב ובמהרה מתקשה להבקיע, מתערבלת ומאבדת דרכה ויוצאת מעברו השני בשריקה מבוהלת שיש בה להחריד עוברי אורח וילדים. שני רחובות שהכיר היטב מאז ילדותו. עקצוץ מוכר מתחפר ועולה לאורך גופו ומתקבע בבית שֶׁחיו הימני יחד עם הזיעה. לזה היה מורגל. יש להתקדם בזהירות בלא ליפול למלכודת של זהירות יתר מחשידה, ואף לא העמדת פנים של פיזור דעת. בשעה זו ילדי בית הספר עדיין לא יצאו לבתיהם, וזוג הזקנים, שברגיל מבלים את הבקרים במרפסתם, פורשׁים לשנת צוהריים. אם ימצא שהם יושבים עדיין במרפסת, סתם כך מתוך שהשתבש בהם שעון גופם ולא חשו בתנומה אוחזת בהם, כי אז, בשמץ חרדה, יהיה עליו להמתין על ספסל מעבר לגינה, מרחק עשרות מטרים, בגבו אליהם, אף שממרחק כזה גם במבט ישיר לא יזהו אותו השניים והוא יוכל להפוך פניו מעת לעת עד שתתפנה דרכו.