תחבולות באוטוביוגרפיה

האוטוביוגרפיה ושאלת האמתבפואטיקה הבחין אריסטו בין ההיסטוריון למשורר וטען שהשירה נעלה מההיסטוריה משום שההיסטוריון אמנם מתאר את מה שקרה, אך המשורר תפקידו לתאר את מה שעשוי לקרות.[1] מנקודת מבט זו, אמנות השירה קרובה יותר לאמת, היא פילוסופית ונעלה מן ההיסטוריה. האוטוביוגרפיה נוגעת בשני התחומים – ספרות והיסטוריה – ומציעה לנו, הקוראים, הזדמנות לבחון את השילוב בין "מה שקרה" לבין "מה שהיה יכול לקרות" בטקסט שהסופר מספר בו את ההיסטוריה של עצמו.בהקדמה לספרה חיים כתובים ניצה בן דב מיטיבה לתאר את הנהייה של קהל הקוראים אחר הסיפור האוטוביוגרפי. כמו ילדים קטנים, הלהוטים לוודא שסיפור שסופר להם קרה באמת, עורגים קוראי הספרות בימינו לסיפור האמתי. בן דב מתארת את ההתבדות, את האכזבה שחשים הקוראים אם הם מגלים לפתע שסיפור שחשבו שהוא אמיתי זויף או קושט בפרטים בדויים. הכמיהה לשמוע סיפור אמיתי היא כמיהה מולדת, ראשונית.[2] בעיני הקוראים אין תחליף לידיעה שסיפור שסופר קרה באמת ומתואר לפרטיו, בלי כחל ושרק. גרשון שקד עומד על ההשפעה שיש ליצירה אוטוביוגרפית הכתובה בגוף ראשון על הקורא. לדבריו, כתיבה בלשון "אני" שחומריה שאולים מחיי הסופר מגבירה את תחושת האותנטיות ויוצרת רושם של חיווי מציאות יותר מכל צורות הסיפורת.3][1] אריסטו, פואטיקה, תרגם: יואב רינון, מאגנס, ירושלים, תשס"ג, עמ' 29-28.[2] ניצה בןֿדב, חיים כתובים, הוצאת שוקן, תל אביב, 2011, עמ' 11-9.[3] גרשון שקד, "המספר כסופר", הספרות, א 1 (1968), עמ' 34-17.