סתיו ימי-הביניים

ססגוניותם העזה של החייםכאשר היה העולם צעיר בחמש מאות שנה[1] לבשו כל אירועי החיים צורה מוגדרת ומובהקת הרבה יותר מאשר כיום. בין יגון לשמחה, בין אסון לאושר, הבדיל אז מרחק גדול יותר מאשר בימינו; כל חוויה התאפיינה עדיין באותה מידה של ישירוּת ונחרצוּת השמוּרה כיום לשמחה ולסבל בנפשם של ילדים. כל מאורע בחיים, כל מעשה, נוצק בתבנית ידועה ומפורשת, שהדגישה את החגיגיות וכובדֿהראש שבאורח חיים מסודר בקפידה. הסקרמנטים[2] שיוו זוהר של מסתורין אלוהי לאירועים הגדולים בחיי האדם כגון לידה, נישואין ומוות. אך גם אירועים פחוּתים מהם בחשיבותם, כמו יציאתו של אדם למסע, או למלאכתֿיומו, או לביקור, היו מלוּוים בשפע של ברכות, טקסים ואמירות.לאסונות ולמחסור נמצא מזור הרבה פחות מאשר בימינו; הם היו עזים ואכזריים יותר. החולי היה היפוכה המובהק של הבריאות; הקור הנורא והחשיכה האימתנית של החורף היו בגדר מצוקה מוחשית בתכלית. כבוד ועושר הביאו עימם הנאה רבה יותר, שכן עמדו בניגוד עז פי כמה לעוני ולאומללות המשַוועים.גלימה ססגונית, אש בהירה הבוערת באח, משקה המחמם את הלב, דיבורים של בדיחוּת הדעת ומיטה רכה – כל אלה הסבו אותה מידה של עונג שאנו מוצאים אולי רק ברומנים האנגליים הגדושים שמחת חיים. לכל אירועי החיים ניתן פומבי רבֿפאר ואכזרי. המצורעים הרעישו ברעשניהם בעת שהסתובבו ברחובות, ערוכים בשורות; הקבצנים ייבבו בכנסיות והציגו לראווה את מומיהם הדוחים. כל מעמד, כל מסדר, כל משלחֿיד התייחד בלבושו. האדונים רמיֿהמעלה לא יצאו מפתח ביתם בלי להתהדר בכלי נשקם ובמדיהם הססגוניים, ועוררו יראה וקנאה. הליכי משפט, קנייה ומכירה, חתונות והלוויות – כל אלה התנהלו בקולי קולות, בתהלוכות, בזעקות כאב, בזמרה ובנגינה. האוהב נשא עמו את סמל אהובתו לכל אשר יֵלך, חברי האגודות לא נפרדו מסמל האחווה שאליה השתייכו, ואנשי מחנהו של אדם רםֿהמעלה לבשו בגדים ונשאו מגינים שצבעיהם כצבעיו.גם בחזותם של הערים והאזורים הכפריים ניכרו אותו ניגוד ואותה ססגוניות. בפאתי הערים לא נראו בתי חרושת אפרוריים ובתי מגורים סתמיים, פזורים ברישול, כמו היום; כל עיר היתה תחוּמה בחומה והצטיירה כתמונה מעוגלת, שבולטים בה ראשי המגדלים המחודדים. על בתיֿהאבן של בני האצולה או הסוחרים, גם הגבוהים והמוצקים שבהם, האפילו הכנסיות, שחלשו על הנוף העירוני במבניהן המַסיביים, המתנשאים כלפי מעלה.כשם שהניגוד בין קיץ לחורף היה עז יותר מבימינו, כך היה גם ההבדל בין אור לחושך, בין דממה לרעש. בעיר המודרנית קשה למצוא את החושך בטהרתו, את הדממה בטהרתהּ; קשה לחוש את רושמו של אור קטן אחד, את רושמה של קריאה אחת הנשמעת מרחוק.[1] [הספר נכתב בֿ1919. הערה זו ושאר הערות העורך שלהלן מובאות בסוגריים מרובעים.][2] [הסקרמנטים הם שבעת האירועים הטקסיים המציינים את החסד האלוהי היורד על המאמינים המשתתפים בהם: הטבילה, הווידוי, הקונפירמַציה, אכילת לחם הקודש, הכניסה בברית הכהונה, הבּיאָה בברית הנישואין ומשיחת הגוסס בשמן הקודש.]