סוליפ סוסי פרא

האיש בעניבת פרפר בוהה בקיר אפורוחושב שנולד באפור וימות באפו"שמע," אמרתי לעצמי, מניח קציצות בשר על גריל, "אני לא אוהב לחשוב מבלי שמישהו יקשיב לי. אז תעשה לי טובה, סִיגוֹר ידידי, שב שם מולי על כורסת המחשבה הנוחה בירכתי הכרתי ותקשיב. לא, זה רחוק מדי. שב כאן במרכז התודעה שלי כך שתוכל לשמוע כל הרהור. אני לא אומר שאתה חייב רק להאזין, שאסור לך להגיב, לשאול שאלות, למתוח ביקורת, כל זה בסדר גמור, אבל בעיקר אני מבקש שתקשיב לי, תקשיב לכל המחשבות האלו שאני כל כך אוהב להריץ במסלול המרוצים המפותל להחריד של ההִיגְמָיון, של ההיגיון והדמיון."סִיגוֹר, איש רזה וארוך, בעל פנים צרים וחיוורים, פה צר כסדק ועיניים כחולות בהירות קרות כקרח, הניד ראשו ואני המשכתי לדבר."בני האדם," אמרתי לסִיגוֹר, המשלב בנוחות רגל על רגל, "מתחלקים לשני סוגים: אלה שמוחם ריק מכל מחשבה משום שהם קולטים רק את המוצג לפניהם, ואלה שבראשם דוהרים סוסי מחשבות פראיים בהִיגְמָיון ולכן הם בוהים במה שלפניהם. אתה יכול לזהות בקלות את הסוג הראשון, את רואיֿהחוץ. מיד עם תום ההרצאה, עם תום הסרט, עם תום הארוחה, עם תום הפגישה, ללא שהיות הם מוציאים מכיסם את הסלולרי ומתקשרים, או שהם עטים על האייפון ומתחילים לשחק במשחקי מחשב או להעביר במהירות מול עיניהם שלל תמונות. אלה הם מרשרשי הדפים בשבועונים בתור לרופא ואלה הפותחים את הרדיו והטלוויזיה עם כניסתם לדירתם. הם חייבים למלא את הריק הנורא שבראשם בדבר מה, וָלא, הריק יצמח, יגדל, יתנפח ויעטוף את לבם בחומה של אבני קיר אפורות.גם את הסוג השני, רואיֿפְּנים, אפשר לזהות בקלות. מבטם הסתמי מסגיר אותם. בהרצאה, בסרט, בארוחה, מבטם אינו ממוקד ונודד לאי שם, עד שאתה תוהה אם אכן הם מבחינים במה שלפניהם. הם מסוגלים להשתתף בשיחה בעיניים קפואות, לענות על שאלות, לעתים אפילו לשאול שאלה בטון מונוטוני ולהשאיר סימן שאלה תלוי על סימן קריאה. הם נראים כמי שעושים את עבודתם אוטומטית, כמכונה, כשם שאני מכין עכשיו את קציצות הבשר על האש, מבטי חולף באדישות על שלושת הגופים השרועים על חול הים מתחת לשמשייה הרחבה, מניד בראשי לזה שביקש עוד קציצה ומביא לזאת בקבוק קוקהֿקולה קר.""אבל סוֹלִיפּ, חכה רגע, אל תדהר כסוס פרא," אמר סיגור, "הרי בסופו של דבר, כל מה שמְצלמות העיניים רואה השכל, אבל רק בתנאי אחד, שהוא הופך את הצילומים לתמונות נושאות משמעות, למחשבות. הרי המוח הוא זה שיוצר חוויות משמעותיות מהגירויים החיצוניים וגם הפנימיים. אם כך, שני סוגי בני אדם אלה, רואיֿחוץ ורואיֿפנים, משחקים בראשם עם מחשבות. ואם כך, מה ההבדל ביניהם?"לזכותו של סיגור אפשר לומר שהוא לא העלה על פניו חיוך של ניצחון וטון דיבורו אינו מתנצח. הוא העלה את הביקורת בשאננות מקצועית. בעצם את מי היה מנצח בוויכוח, על מי היה חוגג? עליי, על חשבוני? לומר את האמת, התרגזתי, השאלה הייתה קשה. ברור שהתמונה בחוץ הופכת לחוויה חזותית משמעותית בראש ורק בראש; ברור שהצלילים הנקלטים באוזן הופכים לחוויית שמיעה נושאת משמעות בשכל, ורק בשכל; ברור שזה כך, הרי אנחנו איננו בחזקת צג של מחשב חסר הכרה. לעזאזל עם זה. שתקתי. השארתי את סיגור לשבת על כורסתו משמים, בלי צל של מחשבה. מנעתי ממנו אפשרות מענגת זאת של חשיבה. הפכתי את הקציצות על הגריל, בזקתי מלח ופלפל, הוספתי קצת קטשופ, והנחתי עליהן פלחי עגבנייה. נראה לי שכך הקציצות יצאו טעימות יותר. הסבתי את ראשי, ומבטי חלף שוב על פני השרועים על חול הים הזהוב ונח על גופה החטוב של זאת הקוראת ספר. החזרתי את מבטי לגריל הרוחש ריחות ואז תפסתי מה צריכה להיות התשובה לשאלתו של סיגור.