סיפורים סיציליאניים

נֶדההאח הביתית תמיד היתה עבורי מעין צורת ביטוי, מסגרת הולמת להלכי הרוח השלווים והנוחים ביותר, כמו שקרן אור ירח הולמת נשיקות על קווצות שיער בלונדיניות; אך חייכתי כאשר שמעתי אומרים שאש האח כמוה כחבר. ואמנם זהו חבר הנוטה לכפות את עצמו יתר על המידה, לעִתים טורדני ועריץ, חבר שהיה רוצה לאחוז בך לאט לאט בידיים או ברגליים ולמשוך אותך אל לועו העשֵן, בנשיקה של יהודה איש קריות. לא הִכרתי את תחביב דחיקת העץ שבתוכה, או את עונג השקיעה בזוהר הלהבות; לא השכלתי להבין את שפתו של בול העץ המלחשש בהתגרוּת, או מהמהם בשלהבוֹתיו; עינַי לא היו מורגלות ברישומים המשונים שנוצרו בין הניצוצות, המתרוצצים כגחליליות על פני האודים השרופים, בדמויות האגדיות המצטיירות בעץ כשהוא הופך אט אט לפחמים, באלף גוני האור והצל של הלהבה הכחולהֿאדומה הלוחכת סביב כמו בביישנות, מלטפת בחן וניצתת מחדש מתוך העזה מחוצפת. כשנכנסתי בסוד מסתרי המלקחיים ומפוח העשן, מיד התאהבתי עד כְּלוֹת בלֵאוּתהּ התאוותנית של האח. אני מפקיר את גופי לספה הקטנה לצד האש כפי שהייתי יכול להשאיר שם בגד, מתיר ללהבה להחיש את זרימת הדם ולחממו, להאיץ את פעימות לבי, ועל הגיצים התועים, שעפים לכל עבר כפרפרים מאוהבים, אני מטיל לשמור על עֵרנותי ולדאוג שמחשבותַי יטיילו בקפריזיוּת הדומה לשלהם. אי אפשר ללכוד במדויק את קסמהּ של המחשה כזאת של המחשבה עצמה, המשוטטת חופשייה בלעדינו ואף עוזבת אותנו ומרחיקה עוּף ומחדירה בלבנו פרצי מתיקות ומרירות כמעט מבלי שנבחין בכך. עם חצי סיגר בפה ועיניים כמעט עצומות המלקחיים נשמטים מבין אצבעותיך, אתה צופה בחלקך האחר ניתק, וגומא מרחקים מסחררים. נדמה לך כי אתה חש בעצביך זרמים של אטמוספֶרות זרות; קולט, אגב חיוך, את חותמן העז של אלף תחושות שונות, שיגרמו לשׂערך להאפיר ויחרשו במצחך קמטים – מבלי שתזיז אצבע או תעשה ולוּ גם צעד אחד.