סיפור על ילדה זקנה

כשמצאו אותה, היא עמדה בלילה ברחוב, עם דלי ריק ביד, ברחוב של חנויות, ולא אמרה דבר. כשבאה המשטרה ולקחה אותה, היא נשאלה, על-פי הנוהל הרשמי, איך קוראים לה, איפה היא גרה, מי ההורים שלה, בת כמה היא. היא בת ארבע-עשרה, השיבה הילדה, אבל לא ידעה לומר מה שמה, וגם לא היכן היא גרה. השוטרים דיברו אל הילדה תחילה בגוף שלישי, היא, אבל כעת דיברו אִתה בלשון נוכחת, את. הם אמרו: את הרי מוכרחה לדעת מאיפה באת, איפה היית קודם, לפני שנעמדת כאן ברחוב עם הדלי הריק שלך. הילדה פשוט לא הצליחה להיזכר, לא הצליחה לזכור את ההתחלה. היא הייתה יתומה לגמרי, וכל מה שהיה לה והכירה היה הדלי הריק שאחזה ביד, שעדיין אחזה ביד בעת שנחקרה על-ידי המשטרה. אחד השוטרים ניסה להעליב את הילדה, ואמר: הכל בזבל, מה? אבל הילדה כלל לא שמה לב שהעליבו אותה, שהיא אמורה להיעלב, וענתה פשוט: כן.החקירות לא העלו מאומה. אמנם הילדה הייתה קיימת בכל גובהה ועוביה, אבל בכל הנוגע למוצאה ולקורותיה הייתה מוקפת באינות גדולה כל-כך, עד שבעצם קיומה דבק למן ההתחלה דבר-מה בלתי-אפשרי. נותרה הילדה. לקחו לה אפוא את הדלי ומסרו אותה למעון לילדים.