בית ספר למטומטמים

נימפאה

בסדר, אבל איך מתחילים, באילו מילים? לא משנה, פתח במילים: שם, באגם צְמוּד התחנה. צמוד תחנה?

לא, זה לא יעבוד, זו שגיאה סגנונית. מכלאה הייתה בטח מתקנת אותך. מזנון יכול להיות צמוד תחנה, או קיוסק למכירת עיתונים, אבל לא אגם, האגם צריך להיות סְמוּך תחנה.

אז קרא לו סְמוּך תחנה, לא זה העניין הרי. טוב, אז אפתח כך: שם, באגם סמוך התחנה. רגע, ומה לגבי התחנה, תחנת הרכבת עצמה, בבקשה, אם לא קשה לך, תאר את תחנת הרכבת, איך היא נראתה, איזה רציף היה שם – מעץ או מבטון, אילו בתים עמדו שם, מסביב, אתה בטח זוכר את הצבע שלהם, ואולי אתה מכיר את האנשים שגרו בהם, בבתים האלה, בתחנה הזאת? כן, מכיר, זאת אומרת, הכרתי כמה מהדיירים האלה, ויש לי מה לומר עליהם, אבל לא עכשיו, אחר כך, בהזדמנות אחרת; עכשיו אתאר את התחנה. תחנת רכבת רגילה לגמרי: בוּדקה של פועל המסוֹט, שיחים, צריף למכירת כרטיסים, רציף, חרקני אגב, עצִי, קורות־קורות, עם קוצים, מסמרים שיוצאים, ככה שלא היה כדאי להסתובב שם יחף. סביב התחנה צמחו עצים: צפצפות, אורנים, זאת אומרת – עצים שונים, שונים. תחנה רגילה לגמרי – התחנה עצמה, אבל מה שמעבר לתחנה עצמה – מה שמעבר היה ממש נהדר, בלתי רגיל: אגם, עשב גבוה, רחבת ריקודים, חורשה, בית מרגוע ועוד דברים אחדים. אל האגם סמוך התחנה, המתרחצים הגיעו בדרך כלל בשעות הערב, אחרי העבודה; הם באו ברכבת והתרחצו באגם. לא, קודם הם היו מתפזרים בין בקתות הנופש שלהם ומתמקמים בהן. עייפים, מתנשפים, מנגבים את הפנים במטפחות, סוחבים תיקי מסמכים ותיקי רשת, עם גיהוקים בטחול ואוושושים בכליות. אתה זוכר מה היה בתוך תיקי הרשת? תה, סוכר, חמאה, נקניק; דגים חיים שהזנבות שלהם מצליפים; אטריות, מיני גריסים, בצל, שימורים ולעיתים נדירות יותר – מלח. הם
שתו תה בגזוזטרות, לבשו פיג'מות, טיילו בגנים – ידיים־מאחורי־הגב, הציצו לתוך חביות־כיבוי מלאות מים עומדים, התפלאו על ריבוי הצפרדעים שקיפצו בדשא סביב־סביב, שיחקו עם ילדים וכלבים, שיחקו בכדור־נוצה, שתו קְוואס ישר מהמקרר, בהו בטלוויזיה, שוחחו עם שכנים, ואם עדיין לא החשיך, שמו פעמיהם לאגם, בחברוּתה – להתרחץ. למה דווקא לאגם ולא לנחל? הם חששו ממִשברים ומערבולות, מהרוח והגלים, מזרמי ועשבי עומק. יכול להיות שבכלל לא היה נחל? יכול להיות. אז איך הוא נקרא? הנחל נקרא.

אל האגם הוליכו למעשה כל השבילים והמשעולים בסביבה שלנו. מהבקתות המרוחקות ביותר, בשולי היער, נמתחו משעולים דקיקים, חלושים, כמעט לא אמיתיים. בערבים הם זהרו בקושי, לסירוגין, בעוד שהשבילים בעלי הגוף, אלה שפולסו זה מכבר ולנצח, שבילים רצוחים עד כדי כך שאין בכלל מה לדבר על האפשרות שיצמח עליהם משהו – שבילים ומשעולים כאלה זהרו בבהירות, בלובן וברצף. עם הנץ החמה, זאת אומרת, כן, בוודאי שעם הנץ החמה, בשעות דמדומי הבוקר. וכך, נמסכים אלה  באלה, הוליכו כל השבילים אל האגם. בסופו של דבר, כמה מאות מטרים לפני החוף הם התחברו כולם לדרך נפלאה אחת. והדרך הזאת נמתחה מעט הלאה בַּמטרדים  המִדרוֹניים, והגיעה בסופו של דבר אל חורשת הלִבנים. אתה מוכרח להביט אחורה  ולהודות: נכון שהיה נחמד לבוא אל חורשת הלִבנים רכובים על אופניים, בערב, באור האפרפר, נכון? נחמד. כי אופניים – זה תמיד טוב ונחמד, בכל מזג אוויר, בכל גיל. ניקח לדוגמה את הקולגה שלנו, פַּאבלוֹב. הוא היה פיזיולוג, שערך ניסויים בבעלי חיים ורכב על אופניים. בספר לימוד אחד – אתה בטח זוכר את הספר הזה – יש פרק מיוחד על פאבלוב. בתחילתו, יש תמונות של כלבים עם כל מיני צינורות הזנה מיוחדים שתפורים להם לגרון, ומוסבר שהכלבים התרגלו לקבל את האוכל אחרי צלצול הפעמון, וכשפאבלוב רק צלצל בפעמון ולא נתן להם אוכל, הם נכנסו ללחץ והזילו מלא ריר – מעורר פליאה ממש. לפאבלוב היו אופניים והוא הִרבה לרכוב עליהם. רכיבה אחת כזאת מוצגת בספר הלימוד. בתמונה, פאבלוב כבר זקן, אבל נמרץ. הוא רוכב, מתבונן בטבע, והפעמון על הכידון – זהה לחלוטין לפעמון ממעבדת הניסויים. נוסף על כך, לפאבלוב זקן אפור וארוך, כמו למיכֵיֶיב, זה שהתגורר, ואולי עדיין מתגורר, בעיירת הקיט שלנו. מיכייב ופאבלוב – שניהם אהבו את האופניים שלהם אבל היה ביניהם גם שוני – פאבלוב רכב על אופניים בשביל הכיף, לשם בידור ושעשוע, כפי שנהוג לומר; אופניו של מיכייב, לעומת זאת, שימשו אותו רק לעבודה, כי זאת הייתה העבודה שלו: לחלק מכתבים, ברכיבה על אופניים. עליו, על מיכייב הדוור – ואולי שם המשפחה שלו היה, עודנו ויהיה בעתיד – מֶדוֵודֵב? – צריך לספר בנפרד, ראוי להקדיש לו פרק או פרק זמן מיוחד, ואחד מאיתנו – אתה או אני – בוודאי יעשה את זה. בעצם, אני חושב שאתה מכיר את הדוור טוב יותר, משום שבילית בעיירה הרבה יותר זמן ממני, למרות שאם ננסה לברר אצל השכנים, הם בטח יגידו שזאת שאלה מאוד מורכבת ושכמעט לא ניתן לענות עליה. אנחנו, יגידו השכנים, לא ממש השגחנו בכם – זאת אומרת בנו, ומה השאלה המוזרה הזאת בכלל, ומניין הצורך הזה פתאום לערוך בירורים בעניינים מוזרים כאלה, ומה זה משנה מי התגורר וכמה זמן, זה לא רציני הרי, מוטב שתעשו משהו מועיל: תכף מאי, ויש להניח שהאדמה שמסביב לעצים עדיין לא עברה תיחוח, ואת התפוחים אתם בטח נהנים לכרסם, אה? הנה, אפילו נוּרבֵגוֹב, מֵשיב הרוּח, ככה הם יציינו כבדרך אגב – אפילו הוא נובר בגינה שלו מהבוקר. ואנחנו – מישהו מאיתנו – נענה שכּן, נובר, או שנגיד יחד: כן, נובר. לחונך שלנו נורבגוב יש זמן בשביל זה, ורצון. מה גם שיש לו –  גינה, בית, ולנו – לנו כבר אין שום דבר מזה – לא זמן, לא גינה ולא בית. פשוט שכחתם שאנחנו כבר מזמן, מזה תשע שנים בערך, לא גרים פה בעיירה. הרי מכרנו את הבקתה – פשוט קמנו ומכרנו. אני חושד שתרצה להוסיף משהו, בתור התקשורתי והדברן בינינו, שתתחיל להתדיין פה, להסביר למה הבקתה נמכרה ומדוע, לדעתך, אפשר היה להימנע מכך, ולא רק אפשר, אלא רצוי, זאת אומרת, אסור, פשוט אסור היה למכור. אולם מוטב שניסע מפה ומהם, נתפוס את החשמלית הראשונה, אני לא רוצה לשמוע את הקולות שלהם.