קלאס

"האם אמצא את לָה מאגָה?"

פעמים כה רבות די היה לי להתקרב, כשאני בא מרִי דה סֶן, לקשת הפונה לקֶה דה קונטי, וכשהאור בגוונים של אֵפר וזית הצף על פני הנהר אִפשר לי אך בקושי להבחין בצורות, כבר הייתה צלליתה הדקה מצטיירת על הפּוֹן דֶז אַר; לעתים מתהלכת מצד לצד, לעתים עומדת על מעקה הברזל, רוכנת מעל למים. והיה זה כה טבעי לחצות את הרחוב, לעלות במדרגות הגשר, להיכנס דרך מותניו הצרים ולהתקרב ללה מאגה שהייתה מחייכת ללא הפתעה, משוכנעת כמוני שמפגש מקרי היה הדבר הפחות מקרי בחיינו, ושבני אדם הקובעים מפגשים מדויקים הם אותם בני האדם הזקוקים לנייר שורות כדי להתכתב, או שנוטלים את שפופרת משחת השיניים ולוחצים עליה מלמטה.

אך כעת היא לא תהיה בגשר. פניה המעודנים בעלי העור השקוף בוודאי קרֵבים למבואות כניסה עתיקות בגטו של המארֶה, אולי היא משוחחת עם מוכרת טוגנים או אוכלת נקניקייה חמה בבּוּלוואר סֶבַּסטוֹפּוֹל. בכל אופן עליתי עד לגשר ולה מאגה לא הייתה. כעת לה מאגה לא הייתה בדרכי, ואף כי ידענו את כתובותינו, הכרנו כל חלל בשני חדרינו, חדרים של מי שהם כביכול סטודנטים בפריז, כשכל גלוית דואר פותחת חלון קטן של בְּראק או גירלַנדאיוֹ או מקס ארנסט על רקע הכרכובים הזולים והטפטים הצעקניים, בכל זאת לא היינו מחפשים זה את זו בבתינו. העדפנו להיפגש בגשר, במרפסת של בית קפה, במועדון סרטים או כשאנו משתופפים ליד חתול באיזו חצר ברובע הלטיני. שוטטנו בלי לחפש זה את זו אבל בידיעה שאנו משוטטים כדי להיפגש. הו מאגה, בכל אישה הדומה לך התדפקה מעין דממה מחרישת אוזניים, הפוגה חדה וצלולה כבדולח שסופהּ היה לקרוס בעצב, כמו מטרייה רטובה שנסגרת. בדיוק, מטרייה, מאגה, אולי תיזָכרי באותה מטרייה ישנה שהקרבנו במורד הפארק מוֹנסוּרי, באחר צהריים קפוא אחד של חודש מרס. זרקנו אותה כי מצאת אותה בכיכר הקונקורד, והיא הייתה כבר שבורה מעט, והשתמשת בה הרבה מאוד, בעיקר כדי לנעוץ אותה בצלעות של האנשים במֶטרו ובאוטובוסים, תמיד גמלונית ומוסחת דעת, וחושבת על ציפורים צבועות או על איזה ציור זעיר ששני זבובים עשו על תקרת קרון המֶטרו, ובאותו אחר צהריים ירד מבול, ואַת, גאה כולך, רצית לפתוח את המטרייה שלך כשנכנסנו לפארק, ובידך התחוללה קטסטרופה של ברקים קרים ועננים שחורים, קרעים של בד שנהרס שצנחו בין שברים של מוטות דקים שניתקו ממקומם, וצחקנו כמו מטורפים בעוד שנינו נרטבים, חושבים שמטרייה שנמצאה בכיכר חייבת למות בכבוד בפארק ואינה יכולה להיכנס למעגל הקיום הנקלה של פח האשפה או של שפת המדרכה; ואז אני גלגלתי אותה כמיטב יכולתי ולקחנו אותה עד לפסגת הפארק, קרוב לגשרון שמעל פסי הרכבת, והשלכתי אותה משם בכל כוחי לתחתית מורד הדשא הרטוב בעוד אַת משמיעה צעקה שחשבתי שאני מזהה בה במעורפל איזו קללה של וַלקיריה. והמטרייה שקעה בתחתית המורד כמו ספינה הנכנעת למים הירוקים, למים הירוקים והסוערים, a la mer qui estplus félonesse en été qu'en hiver,[i] לגל הבוגדני, מאגה, לפי רשימות שערכנו בפרוטרוט במשך זמן רב, מאוהבים בז'וּאֶנוויל ובפארק, חבוקים ודומים לעצים רטובים או לשחקני קולנוע באיזה סרט הונגרי גרוע במיוחד. והיא נותרה בעשב, זעירה ושחורה, כמו חרק שדרכו עליו. והיא לא זזה, אף אחד מקפיציה לא נמתח כמו קודם. גמורה. הגיעה לקִצה. הו מאגה, ולא היינו מרוצים.

מה חשבתי לעשות בפון דזֿאר? נדמה לי שבאותו יום חמישי של חודש דצמבר חשבתי לחצות לגדה הימנית ולשתות יין בקפה הקטן ברי דה לוֹמבַּר, שבו מדאם לֵאוֹני מביטה בכף ידי ומבשרת לי על מסעות והפתעות. מעולם לא לקחתי אותך כדי שמדאם לאוני תביט בכף ידך, אולי פחדתי שהיא תקרא בידך איזו אמת עלי, כי תמיד היית מראָה נוראה, מכונה איומה של חזרות, חוזרות ונשנות, ומה שכינינו בשם לאהוב זה את זו היה אולי שאני עמדתי מולך, פרח צהוב בידי, ואת אחזת שני נרות ירוקים, ובאותה שעה ניתך בפנינו גשם אטי של ויתורים ופרידות וכרטיסים של מטרו. כך שמעולם לא לקחתי אותך כדי שמדאם לאוני, מאגה; ואני יודע, כיוון שאמרת לי את זה, שלא אהבת שאראה אותך נכנסת לספרייה הקטנה ברי וֶרנֵיי, שבה קשיש עמוּס לעייפה מכין אלפי כרטיסיות ויודע כל מה שאפשר לדעת על אודות היסטוריוגרפיה. היית הולכת לשם כדי לשחק עם החתול, והזקן נתן לך להיכנס ולא שאל אותך שאלות, מרוצה מכך שמדי פעם היית מביאה לו ספר מהמדפים הגבוהים ביותר. והיית מתחממת בתנור הצינורות השחור הגדול שלו ולא מצא חן בעינייך שאני יודע שאת הולכת כדי להתנחל ליד התנור הזה. אבל את כל זאת היה צריך לומר ברגע המתאים, אלא שהיה קשה לקבוע את הרגע המתאים לדבּר, ואפילו עכשיו, כשאני שעון במרפקי על הגשר, רואה סירת מפרש קלה בצבע חום-אדמדם, יפהפייה כמו תיקן גדול הבוהק מניקיון, ובה אישה בסינר לבן שתלתה בגדים על חוט תיל שהיה קשור לחרטום, מביט בחלונות הקטנים שלה, צבועים בירוק, ובהם וילונות הֶנזל וגרטל.

אפילו כעת, מאגה, שאלתי את עצמי האם יש טעם בעיקוף הזה, היות שכדי להגיע לרי דה לומבָּר היה עדיף לי לחצות את פון סן מישל ואת הפוןֿאוֿשאנז'. אבל אילו היית שם באותו לילה, כבפעמים כה רבות בעבר, הייתי יודע שבעיקוף יש טעם, ולעומת זאת כעת גיניתי את כישלוני בכך שכיניתי אותו עיקוף. לאחר שהרמתי את צווארון הז'קט, העניין היה להמשיך ללכת לאורך המזחים עד שאגיע לאותו אזור של חנויות גדולות שמסתיים בשָטֶלֶה, לחלוף תחת הצל הסגול של הטוּר סן-ז'אק ולעלות ברחוב שלי תוך שאני חושב על כך שלא מצאתי אותך ועל מדאם לאוני.

אני יודע שיום אחד הגעתי לפריז, אני יודע שחייתי חיים שאוּלים תקופה מסוימת, עושה מה שאחרים עושים ורואה מה שאחרים רואים. אני יודע שיצאת מבית קפה ברי שֶרְשֿמִידִי וששׂוחחנו. באותו אחר צהריים הכול הלך רע, כי ההרגלים הארגנטיניים שלי אסרו עלי לעבור ללא הרף ממדרכה למדרכה, כדי להביט בדברים התפלים ביותר בחלונות הראווה המוארים אך בקושי, ברחובות שאינני זוכר עוד. אז הלכתי אחרייך באי חשק, חושב שאת יהירה וחסרת חינוך, עד שנלאית מלא להיות עייפה ונכנסנו לבית קפה בבּוּלמיש, וככה פתאום, בין שני קרואסונים, סיפרת לי נתח גדול מחייך.

איך יכולתי לחשוד שמה שנראה כל כך שֶקֶר היה אמיתי, ציור של פיגארי עם סיגליות לעת ערב, עם פנים חיוורים, עם רעב ומכות בפינות. מאוחר יותר האמנתי, מאוחר יותר היו סיבות, הייתה מדאם לאוני שהביטה בידי שישנה עם שדייך וחזרה כמעט בדיוק על המילים שלך. "היא סובלת באיזשהו מקום. היא תמיד סבלה. היא עליזה מאוד, אוהבת מאוד צהוב, הציפור שלה היא הקיכלי, השעה שלה היא הלילה, הגשר שלה הוא הפוןֿדזֿאר". (סירת מפרש בצבע חום-אדמדם, מאגה, ולמה לא הסתלקנו בה כשהיה עדיין הזמן לעשות את זה.)

והרי בקושי הכרנו זה את זו וכבר החיים זממו את הנחוץ כדי שנחמיץ את המפגש שלנו באופן מדוקדק. היות שלא ידעת להעמיד פנים הבחנתי מיד שכדי לראות אותך כפי שרציתי היה צריך להתחיל בעצימת העיניים, ואז קודם דברים כמו כוכבים צהובים (נעים במִרקחת של קטיפה), לאחר מכן קפיצות אדומות של מצב הרוח ושל השעות, כניסה הדרגתית לעולם-מאגה שהיה הגמלוניות והבלבול אבל גם חוטים פרומים עם חתימה של העכביש קְלֶה, קרקס מירוֹ, מראות האֵפר של ויירה דָה סילבה, עולם שהתנהלת בו כמו פָּרש במשחק השחמט, שנע כמו צריח שנע כמו רץ. ואז באותם ימים היינו הולכים למועדוני הסרטים לראות סרטים אילמים, כי אני עם התרבות שלי, הלא כן, ואַת מסכנונת לא הבנת ממש כלום מהקולניות הצורמת הצהובה הטרופה ההיא שקדמה להולדתך, אותה אמולסיה חרוּשת קווים שהמתים התרוצצו בה; אבל לפתע פתאום היה חולף שם הרולד לויד ואז היית מנערת מעלייך את מֵי השינה והיית משתכנעת לבסוף שהכול היה טוב מאוד, ושפַּבְּסְט ושפריץ לאנג. עִצבנת אותי קצת עם שיגעון השלמוּת שלך, עם הנעליים הקרועות שלך, עם הסירוב שלך לקבל את מה שמתקבל על הדעת. היינו אוכלים המבורגרים בקרפור דה ל'אוֹדֵאוֹן, והיינו רוכבים על אופניים למונפרנס, לכל מלון שהוא, לכל כר שהוא. אבל בפעמים אחרות היינו ממשיכים עד לפורט ד'אוֹרלֵאן, ובכל פעם היטבנו להכיר את השטחים השוממים שיש מעבר לבּוּלוואר ז'ורדן, שם היו נאספים לפעמים בחצות הלילה אנשי מועדון הנחש כדי לדבר עם רואה נסתרות עיוור, פרדוקס מגרה. היינו משאירים את האופניים ברחוב ונכנסים לאטֿלאט, עוצרים כדי להביט בשמיים כי זה אחד האזורים המעטים בפריז שבו השמיים שווים יותר מהארץ. בעודנו יושבים בתוך המון גרוטאות היינו מעשנים רגע, ולהֿמאגה הייתה מלטפת לי את השׂער או מזמרת נעימות שאפילו לא היו מומצאות, זמירות מונוטוניות ואבסורדיות שנקטעו באנחות או בזיכרונות. אני הייתי מנצל את ההזדמנות כדי לחשוב על דברים חסרי תועלת, שיטה שהתחלתי ליישם שנים קודם לכן, בבית חולים, ושעם הזמן הלכה ונראתה לי יותר פורייה וחיונית. במאמץ אדיר, תוך שאני מצרף תמונות עזר, חושב על ריחות ופנים, הייתי מצליח לחלץ מהלאֿכלום זוג נעליים חומות שהשתמשתי בהן באוֹלאוָרִיָה בשנת 1940. היו להן עקבים מגומי, סוליות דקות מאוד, וכשירד גשם היו נכנסים לי מים עד לנשמה. כשזוג הנעליים הזה בידו של הזיכרון, היתר היה בא לבד: למשל, פניה של דוניה מנואלה, או המשורר ארנסטו מוֹרוֹני. אבל הייתי דוחה אותם כי מהות המשחק הייתה להשיב לעצמי אך ורק את מה שאין לו משמעות, מה שאינו בולט, מה שגווע ומת. בעודי רועד כולי מכך שאיני מסוגל להיזכר, מותקף על ידי העש המציע אַרכּה, מטומטם מרוב שנישקתי את הזמן, בסוף ראיתי ליד הנעליים פחית של תה "סוֹל" שאמי נתנה לי בבואנוס איירס. והכפית לתה, כףֿמלכודת עכברים שבה המכרסמים הקטנים והשחורים היו נשרפים חיים במי הספל בעודם פולטים בועות מצַווחות. משוכנע שהזיכרון שומר הכול ולא רק את האַלבֶּרטינות ואת אירועי היום יום הגדולים של הלב והכליות, התעקשתי לשחזר את תכולת שולחן העבודה שלי בפלוֹרֶסטָה, את פניה של בחורה לא מזוהה ששמה גֶקרֶפְּטֶן, את מספר ציפורני הכתיבה בצורת כפית שהיו בקלמר שלי בכיתה ה', וסופי שהייתי רועד ומתעורר (כי מעולם לא יכולתי להיזכר באותן ציפורני כתיבה בצורת כפית, אני יודע שהן היו בקלמר, בתא מיוחד, אבל אינני זוכר כמה מהן היו, ואינני מסוגל לקבוע את הרגע המדויק שבו היו שתיים או שש), עד שלָהֿמאגה, מנשקת אותי ונושפת על פנַי את עשן הסיגריה שלה ואת הבל פיה החם, הייתה מאוששת אותי והיינו צוחקים, מתחילים שוב ללכת בין ערֵמות האשפה בחיפוש אחר אנשי המועדון. באותו שלב כבר הבחנתי שחיפוש כשלעצמו היה המזל שלי, דגלם של אלו היוצאים בלילה ללא מטרה קבועה, סיבת קיומם של קוטלי המצפנים. היינו מדברים עם להֿמאגה על פָּטָפיזיקה עד שהיינו מתעייפים, כי גם לה היה קורה (והמפגש שלנו היה בדיוק זה, וכל כך הרבה דברים אפלים כמו גפרור) שהיא הייתה נופלת ללא הרף על יוצאי הדופן, מוצאת את עצמה תקועה בקופסאות שלא היו אלו של האנשים, וכל זה בלי לזלזל באיש, בלי לחשוב את עצמנו למַלדורורים במכירת חיסול וגם לא למֶלמוֹתים משוטטים מתוך זכות יתר. לא נראה לי שהגחלילית מפיקה סיפוק רב ביותר מן העובדה שאין להפריכה שהיא אחד הפלאות הפנומנליים ביותר בקרקס הזה, ויחד עם זאת, די אם נניח שיש לה תודעה כדי שנבין שבכל פעם שלחרק נדלק האור בבטן, הוא בוודאי חש איזה דגדוג של זכות יתר. באותו האופן להֿמאגה אהבה מאוד את ההסתבכויות הבלתי מתקבלות על הדעת שהיא הייתה נקלעת אליהן תמיד בשל כישלון החוקים בחייה. היא הייתה מאותם אנשים ששוברים את הגשרים מעצם העובדה שהם חוצים אותם, או שנזכרים תוך צעקות ובכי שהם ראו בחלון ראווה את כרטיס הפיס שזה עתה זכה בחמישה מיליון. אני מצדי כבר התרגלתי לדברים יוצאי דופן במידה מתונה שקורים לי, ולא חשבתי שזה יותר מדי נורא שכאשר אני נכנס לחדר חשוך כדי לקחת תקליט אני מרגיש בכף ידי את תנועת גופו החי של נָדָל ענק שבחר לישון על גב התקליט. זה, ולמצוא פיסות מוך גדולות, אפורות או ירוקות, בתוך חפיסת סיגריות, או לשמוע שריקה של קטר בדיוק ברגע המתאים ובצליל הנכון כדי להצטרף שלא מן המניין לקטע בסימפוניה של לודוויג ואן, או להיכנס למשתנה ברי דהֿמדיסיס ולראות גבר משתין בתשומת לב, עד לרגע שבו הוא מתרחק מתאו, פונה לעברי ומראה לי, אוחז בו בכף ידו כמו חפץ ליטורגי ויקר ערך, איבר מין בעל ממדים וצבעים שלא ייאמנו, ולשים לב באותו רגע שאותו גבר זהה בדיוק לגבר אחר (אם כי הוא לא היה האחר), שעשרים וארבע שעות קודם לכן, ב"סאל דה ז'אוגרפי", נשא הרצאה על אודות טוֹטֶמים וטבּוּאים, והציג לקהל סדרה של חפצים שהוא החזיק ברוב קפידה בכף ידו: מקלות שנהב קטנים, נוצות של ציפור הלירה, מטבעות של טקסים, מאובנים מאגיים, כוכבי ים, דגים יבשים, תצלומים של פילגשים מלכותיות, מנחות של ציידים, חיפושיות ענקיות חנוטות שגרמו לרעד של עונג מתוק בקרב הגברות שאינן מאכזבות לעולם.ובכן, אין זה קל לדבר על אודות להֿמאגה שבשעה זו בוודאי מסתובבת בבֵּלֵוויל או פַּנטֶן, מביטה בתשומת לב בקרקע עד שהיא מוצאת פיסת בד אדום. אם היא לא מוצאת פיסת בד כזאת, היא ממשיכה כל הלילה, הופכת בפחי האשפה, עיניה בורקותֿקפואות, משוכנעת שדבר מה נורא יקרה לה אם היא לא תמצא את פריט ההצלה, הסימן למחילה או לדחייה. אני יודע מה זה, כיוון שגם אני מציית לסימנים הללו, ויש גם פעמים שאני חייב למצוא סמרטוט אדום. מילדותי, ברגע שמשהו נופל לי לרצפה, אני חייב להרים אותו, יהיה מה שיהיה הדבר, כי אם אינני עושה זאת יקרה איזה אסון, לא לי אלא למישהו שאני אוהב ואשר שמו מתחיל באות הראשונה של הדבר שנפל. הדבר הגרוע ביותר הוא ששום דבר לא יכול לעצור אותי כשמשהו נופל לי לרצפה, וגם אין תועלת בכך שמישהו אחר ירים אותו כי אז הכישוף הרע יפעל בכל זאת. פעמים רבות נראיתי בעיני אחרים כמטורף בגלל זה, והאמת היא שאני מטורף כשאני עושה את זה, כשאני מזנק להרים עיפרון או פיסת נייר קטנה שנשמטו מידי, כמו באותו לילה עם קוביית הסוכר במסעדה ברי סְקְריבּ, מסעדה מלוקקת עם המוני מנהלים, זונות בפרוות שועל כסופות וזוגות נשואים מסודרים היטב. היינו עם רונלד וְאטיין, ונפלה לי קוביית סוכר שהתגלגלה מתחת לשולחן שהיה מרוחק למדי משלנו. הדבר הראשון שמשך את תשומת לבי היה האופן שבו הקובייה התרחקה, כיוון שבדרך כלל קוביות של סוכר נתקעות במקום ברגע שהן נוגעות ברצפה, מסיבות מובנות מאליהן הקשורות להיותן מקבּילוֹנים. אבל הקובייה הזאת התנהגה כאילו הייתה כדור של נפטלין, מה שהגביר את החרדה שלי, והדברים הגיעו לידי כך שאפילו האמנתי שממש חטפו אותה מידי. רונלד, שמכיר אותי, הביט אל המקום שהקובייה הגיעה אליו ופרץ בצחוק. זה הפחיד אותי עוד יותר, והפחד התערבב בכעס. מלצר ניגש במחשבה שנפל לי דבר מה יקר ערך, איזה עט פרקר או מערכת של שיניים תותבות, ולמעשה כל מה שהוא עשה היה להפריע לי, ואז, בלי לבקש רשות, הטלתי את עצמי על הרצפה והתחלתי לחפש את הקובייה בין נעליהם של האנשים, שהיו מסוקרנים לחלוטין מתוך מחשבה (מוצדקת) שמדובר במשהו חשוב. ליד השולחן הייתה שמנה ג'ינג'ית אחת, אחרת שהייתה פחות שמנה אבל זנותית באותה המידה ושני מנהלים או משהו כזה. הדבר הראשון שעשיתי היה להבחין בכך שהקובייה אינה גלויה לעין, אם כי ראו אותה מקפצת עד לנעליים (שהתנועעו באיֿשקט כמו תרנגולות). יתר על כן, הרצפה הייתה מכוסה בשטיח, ועל אף שהוא היה דוחה מרוב שימוש, הקובייה הסתתרה בין השׂערות ולא יכולתי למצוא אותה. המלצר השתרע על הרצפה בצד השני של השולחן, וכך היינו כבר שני יצורים בעלי ארבע רגליים שהתנועעו בין נעלייםֿתרנגולות שבינתיים, שם למעלה, החלו לקרקר כמטורפות. המלצר היה עדיין משוכנע שמדובר בעט פרקר או במטבע לוּאי מזהב, וכשכבר היינו ממש מתחת לשולחן, במין אינטימיות ואפלולית גדולה, הוא שאל אותי, ואמרתי לו, והוא עשה פרצוף שהתבקש לרסס אותו בחומר מקבֵּע, אבל לא התחשק לי לצחוק, הפחד גרם לי למנעול כפול בפתח הקיבה, ובסוף נתקפתי ייאוש אמיתי (בינתיים המלצר קם בזעם), והתחלתי לתפוס את נעלי הנשים ולהסתכל האם קוביית הסוכר לא מצאה לה מקום מקלט מתחת לקשת הסוליה, והתרנגולות קרקרו, התרנגולים המנהלים ניקרו בגבי, שמעתי צחוק מתגלגל של רונלד ושל אטיין, בעודי נע משולחן לשולחן עד שמצאתי את הסוכר, מסתתר מאחורי רגל שולחן בסגנון האימפריה השנייה. וכולם רתחו מכעס, אפילו אני על הסוכר, שהיה חפון בכף ידי, והרגשתי איך הוא מתערבב בזיעה שעל העור, איך הוא מתמוסס באורח מגעיל למין נקמה דביקה, מקרים יום יומיים מהסוג הזה.[i] צרפתית: לים שהוא פושע יותר בקיץ מאשר בחורף.