פלא פה נס

בעיניי, הנימוק היחיד, הקריטי, בעד ההישארות פה, הוא הישראליות. ישראלי מחובר לישראליות שלו כמו ברווזון שכרוך אחרי דמות האם הראשונה שהוא נתקל בה, אם היא כלב או אדם. ישראליות היא טוטליות, זהות, שייכות, שותפות, שפה, משפחה, חברים, נופים – שדות קרב וחופי ים, שבילי טיולים, זיכרונות, קברי משפחה, ריחות, שירי מולדת, צלילים, בדיחות – גם קרש – סלט טרי, זיתים, חלווה, חומוס-טחינה, מנגל, דיבורים על צבא. אם נמצא פטנט שיאפשר לנו לשאת את הישראליות לאן שנבחר, סלינו על כתפינו, זה יהיה האקזיט הגדול של המאה ה-21."אדווה מנענעת בראשה לאות הזדהות. שיר מנסה לוודא שהבינה נכון. "את מתכוונת לומר שהציונות – של הרצל, אחד העם, בובר, וייצמן, ז'בוטינסקי, בן גוריון - פאסה?""כן, נשארנו רק עם "ציונות השרירים" של נורדאו, עם "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי ועם השילוש הקדוש של הרב קוק - עמישראל, תורת ישראל וארץ-ישראל, והאדמה קדושה מכול. מתחת מעילי הרוח של נאמני ארץ ישראל השלמה צמחו המתנחלים ופולשי המאחזים וכורתי הזיתים, ונוער הגבעות ותגי המחיר ומה שעוד מחכה לנו. זאת לא הציונות שלנו.""אז מה עושים?" שואל זיו ונועץ בנורית מבט רציני."צריך לגשת לפרויקט הציוני מכיוון אחר, בלי להתייאש. לנסות מהתחלה, כמו אחרי כישלון בטסט הראשון. זה לא אסון. מי לא ניגש אף פעם למועד ב'? אפילו החץ החטיא בשיגור הבכורה...""ולא כל אחת מתחתנת עם החבר הראשון," צוחקת שיר, שנפרדה לא מכבר מחברה הראשון אחרי שלוש שנות זוגיות."בדיוק כך, מנסים שוב עם מישהו אחר," מעודדת נורית, "צריך ללמוד משגיאות העבר ולהתחיל מחדש."