נפל דבר ושום דבר

הפלגתי ביום השנה למות אבי הפלגתי לימים רחוקים. פעם הפלגתי לשם עם אמנון.הדי המלחמה הקצרה נבלעו לתוך עצמם, גלי השמחה שככו, תרועות הניצחון הלכו ונחלשו.בְּבּוֹר המטכ"ל הצטמק איסוף המודיעין, ומתקפת הצלצולים של מכשירי הקשר נסוגה לאחור.לפתע ערב שקט.חלפתי על פני המכשירים המתים, מקישה פה ושם, מתחילה לחייג ומתחרטת –"מה כלֿכך קשה לָ בדממה הזאת? שום חשק לקרוא בספר שהבאתְ?"ואז צלצל הטלפון, והדובר "אני אמנון" הודיע שזהו, אין יותר מברקים, חם גיהינום בבארֿשבע, אשתו והקטנות התקפלו, וכבר על הבוקר הפליגו לתלֿאביב. מה יש לו ללכת הביתה? הוא מרגיש אלמן קש, "בואי נפלרטט".נאלמתי דום. מה כוונתו ב"לפלרטט?" הוא לא נשוי ואב לילדות?אבל המבוכה התפוגגה. תחתיה החלו לרפרף על רום השכמות, הכתפיים והעורף – אדוות מתוקות.קולו היה יפה לאוזן, נקי וסמכותי. כאילו מורה להצפין מידע חשוב ומידי.מישהו כבר אמר: באשפתו של השטן – קול ערֵב הוא היעיל שבחצים."או קיי..."ואז נזכרתי שאמנון הוא השם של הקצין המצוחצח מפיקוד דרום, שמדי פעם מגיע לַמַטֶה. "מלוקק כמו שַיש, חושב שהוא בפרוסיה", גיחכה ציקי וחיקתה את דרך פסיעותיו. היא זקפה צוואר, קרטעה כאילו זנב עמוסֿנוצות משתרך אחריה, וקפאה לפתע בסנטר יהיר. צחקנו, והיא – הצחוק עודד אותה, החלה בטוויסט נמרץ על לוח השולחן."נו באמת!" בזווית פי הופיע עיקום של אכזבה, והרגל רקעה רקיעה קטנה של מורת רוח. אולי לא אזדהה בשֵם? שם אחר אשלוף מן הארסנל? ["שמות" בשבילי הם נושא פנימי חם. אני אוספת אותם. חופרת ודשה בהם מאז הילדות. מדביקה לעצמי שם שלפתע מדליק אותי, ומתבשמת מן החידוש המרענן. השם החדש גורר שינוי זעיר ובלתי מהותי בנרטיב העצמי. כן, גם עולָמִי צר כעולם נְמָלָה. כתפַי צרות ועדינות. לחיות בגדול לכל הכיוונים? לא אני!] "נתחיל?" בקעו מן השפופרת קולות בַּריטון.לא ידעתי – ממש לא ידעתי איך אסוג. "נתחיל". "לפני שחתמתי קבע עבדתי בקול ישראל. שידרתי שתי פינות אקטואליה, ובחלון באוניברסיטה למדתי ספרות ומזרח תיכון.החדר שלי בנחלאות צפה על הגבעות של שֵיח' באדר. ערב אחד נפתחה הדלת ובחורה דקה נכנסה פנימה. היא הסתובבה בחדר, ליטפה את הקירות, נסמכה ברפיון אל אדן החלון והביטה לשמים. אחרֿכך הזרימה מים בכיור ועיניה הוסיפו לחלום. היא כרעה בפישוק, הניחה כפות ידיים שקופות על רצפת האבן ואמרה: 'באתי לראות אם דבר לא השתנה. תודה לך, שלום'".

"כעבור שבוע", המשיך הקול הרדיופוני, "היה הרקיע בחלון משוח בפסים עבים של כתוםֿורוד, שוב נפתחה הדלת – גבר בפתח. הוא ביקש לראות אם דבר לא השתנה, מישש את הקירות, משך על פניו קרירות מן החלון, חלץ סנדלים, ובשמורות עצומות הקשיב למים הקולחים בכיור".

 הסיפור סובב לי את הראש. קרן אור זהרה עלַי. [טיפשה. שכחתי שקרניים כאלה כבות בצ'יק.]המילים התגלגלו על לשונו, וחמימות התפשטה ביובלי גופי. הצמדתי בטן אל גוף הטלפרינטר. הקשיתי אחיזה באפרכסת, והקשבתי.