מיתוס המדינה

1

המבנה של חשיבה מיתית

בשלושים השנים האחרונות, בתקופה שבין מלחמות העולם הראשונה והשנייה, התנסינו לא רק במשבר חמור בחיינו הפוליטיים והחברתיים אלא גם בקשיים תאורטיים חדשים בתכלית. חווינו שינוי קיצוני בתבניות של המחשבה הפוליטית. שאלות חדשות הועלו, ותשובות חדשות ניתנו. בעיות שלא היו מוכּרות להוגי המאות השמונה עשרה והתשע עשרה הופיעו לפתע בקדמת הבמה. ייתכן כי המאפיין החשוב והמדאיג ביותר בהתפתחותה של המחשבה הפוליטית המודרנית הוא הופעתו של כוח חדש: הכוח של החשיבה המיתית. העליונות של החשיבה המיתית על פני זו הרציונלית בולטת בחלק מן המערכות הפוליטיות המודרניות. לאחר מאבק קצר ואלים נדמה שהמחשבה המיתית ניצחה באופן ברור ומובהק. כיצד היה ניצחון זה אפשרי? כיצד אנו יכולים לתת דין וחשבון על התופעה החדשה שהופיעה באורח כה פתאומי באופק הפוליטי שלנו, ושבמובן מה נראתה כמהַפּכת על ראשן את כל תפיסותינו הקודמות באשר לאופי של חיינו האינטלקטואליים והחברתיים?

אם אנחנו מתבוננים על המצב הנוכחי של החיים התרבותיים שלנו, אנו חשים מייד שישנו פער עמוק בין שני תחומים שונים. בכל הנוגע לפעילות הפוליטית נדמה שאנו נשמעים לכללים אחרים לגמרי מאלו שאנו מכירים בפעילותנו התאורטית גרידא. איש לא יעלה על הדעת לפתור בעיה במדעי הטבע או בעיה טכנית באמצעות השיטות המומלצות והמיושמות בפתרונן של שאלות פוליטיות. באשר לראשונות, אנו חותרים ליישם שיטות עבודה רציונליות בלבד. החשיבה הרציונלית אינה מרפה את אחיזתה כאן, ונראית כמי שתמיד מרחיבה את תחומה. ההכרה המדעית של הטבע והשליטה הטכנית בו קונות מדי יום ניצחונות חסרי תקדים, אך בחייו המעשיים והחברתיים של האדם המחשבה הרציונלית נראית כמי שנחלה תבוסה גמורה ובלתי הפיכה. נדמה שבתחום זה האדם המודרני אמור לשכוח את כל אשר למד לאורך התפתחות חייו האינטלקטואליים; מפצירים בו לשוב לאחור אל השלבים הראשוניים של התרבות האנושית. בנקודה זו החשיבה הרציונלית והחשיבה המדעית מודות בגלוי על קריסתן. הן נכנעות לאויבן המסוכן ביותר.

על מנת למצוא הסבר לתופעה זו, אשר במבט ראשון נדמית כמשכינה טירוף בכל מחשבותינו ועומדת בניגוד לכל אמות המידה של הלוגיקה שלנו, עלינו להתחיל מההתחלה. איש אינו יכול לקוות להבין את המקור, האופי וההשפעה של המיתוסים הפוליטיים המודרניים מבלי להשיב על שאלה מקדימה: עלינו לדעת מהו מיתוס לפני שנוכל להסביר כיצד הוא פועל. רק אם נרכוש תובנה בסיסית על אודות טבעו הכללי יהיה בידינו לעמוד על השפעותיו המיוחדות.

מהו בעצם מיתוס? ומה תפקידו בחיים התרבותיים של האדם? מן הרגע שבו אנו מעלים שאלה זו, אנו ניצבים בתוך שדה קרב אימתני של עמדות מנוגדות. המאפיין המטריד ביותר בסוגיה זו אינו היעדר של נתונים אמפיריים אלא השפע שלהם. בעיה זו זכתה לטיפול מכל זווית אפשרית. הן ההתפתחות ההיסטורית של החשיבה המיתית והן יסודותיה הפסיכולוגיים נחקרו בקפידה. פילוסופים, אתנולוגים, אנתרופולוגים, פסיכולוגים, סוציולוגים – לכולם חלק במחקרים הללו. נדמה כי כל העובדות מצויות כעת בידינו: יש לנו מיתולוגיה השוואתית, המתפרסת על פני כל חלקי העולם ומובילה אותנו מן הצורות הבסיסיות ביותר ועד להמשגות המפותחות והמורכבות. בכל הנוגע לנתונים המעגל נראה שלם, לא חסרות חוליות מהותיות כלשהן; אך התאוריה של המיתוס עדיין שרויה במחלוקת קשה. לכל אסכולה תשובה אחרת, וחלק מן התשובות האלו עומדות בסתירה בוטה זו לזו. תאוריה פילוסופית של המיתוס מוכרחה להתחיל מנקודה זו.

אנתרופולוגים רבים קבעו כי בסופו של דבר המיתוס הוא תופעה פשוטה לגמרי, ושלמעשה איננו צריכים הסברים פסיכולוגיים או פילוסופיים סבוכים. המיתוס הוא הפַּשטות עצמה, שכן אין הוא אלא ה־sancta
simplicitas^[1] של הגזע האנושי. הוא אינו תוצא של רפלקסיה או חשיבה, אך גם לא מספיק לתארו כפרי הדמיון. אין בדמיון לבדו משום מענה לכל הרכיבים הפנטסטיים והמשונים המצויים במיתוס, כמו גם לכל חוסר העקיבות שבו. זוהי הטיפשות הקדומה [Urdummheit] של האדם האחראית לכל הסתירות והאבסורדים הללו. ללא "טיפשות קדומה" זו לא היה שום מיתוס.

תשובה זו נראית לכאורה כמתקבלת על הדעת. ואולם מן הרגע שבו אנו מתחילים לחקור את התפתחותה של החשיבה המיתית בהיסטוריה האנושית, אנו ניצבים מול קושי מהותי. איננו יכולים למצוא בהיסטוריה אף תרבות מפוארת שלא שזורים בה רכיבים מיתיים ושאינה נשלטת על ידם. האם עלינו לומר שכל התרבויות הללו – הבבלית, המצרית, הסינית, ההודית, היוונית – אינן אלא מסכות ותחפושות שונות לטיפשותו הקדומה של האדם? שבבסיסן הן חסרות כל חשיבות, ערך או משמעות?

ההיסטוריונים של הציוויליזציה האנושית מעולם לא יכלו לקבל עמדה זו. הם נדרשו לחפש הסבר מוצלח והולם יותר, אך ברוב המקרים היו תשובותיהם מרובות ומגוונות כתחומי העניין המדעיים שלהם. אפשר להדגים את גישתם על דרך המשל. ישנה סצנה בפאוסט של גתה [Goethe] שבה אנו רואים את פאוסט ממתין במטבח של המכשפה למשקה שרקחה, שסגולותיו יחדשו את נעוריו. לפתע, בעומדו מול הכוס המכושפת, נִגלה לעיניו חיזיון מופלא. בתוך הכוס מופיעה דמותה של אישה בעלת יופי על־טבעי. הוא מרותק ואחוז קסם, אך מפיסטו, העומד לצידו, לועג להתלהבותו. הוא מבין היטב; הוא יודע שפאוסט אינו מתבונן באישה בשר ודם אלא ביציר רוחו שלו.

ניטיב לעשות אם נזכור סצנה זו כאשר נעסוק בתאוריות השונות של המאה התשע עשרה שהתחרו ביניהן בהסבריהן למסתורין של המיתוס. הפילוסופים והמשוררים הרומנטיים היו הראשונים לשתות מגביע הכישוף של המיתוס. הם חשו רעננים וחדורי מרץ נעורים. מנקודה זו ואילך קנו בעיניהם כל הדברים צורה חדשה. הם לא יכלו עוד לחזור לעולם הפשוט, לעולם של ה־profanum vulgus.[2] בשביל הרומנטיקן האמיתי לא הייתה יכולה להיות כל הבחנה ברורה בין המיתוס והמציאות, כשם שבאותה המידה לא הייתה הפרדה בין שירה ואמת. שירה ואמת, מיתוס ומציאות, חודרים זה לתוך זה ומתאחדים זה עם זה. "שירה", אומר נובליס [Novalis], "היא המציאות המוחלטת האמיתית. זהו הגרעין של הפילוסופיה שלי. ככל שהדבר פואטי יותר כן הוא אמיתי יותר".[3]

[1]     [לטינית: הפשטות הקדושה. הערות המתרגם יובאו מעתה ואילך בין סוגריים מרובעים.]

[2]     [לטינית: ההמונים.]

[3]     Novalis, Fr. 31, Schriften, Ed. Jacob Minor (Jena, E. Diederichs, 1907), III, 11.