מונית

אחדבשם אלוהים, בן כמה הנהג הזה? ובת כמה היא המכונית הזו? לא יכולתי להאמין למראה עיני כשישבתי לידו. הקמטים על פניו היו רבים ככוכבים בשמיים, וכל קמט נדחק אל משנהו עד שיצרו פנים מצריות, כאלה המפוסלות בידי מוח'תאר.[1] ידיו אחזו בהגה, וכאשר מתח או השיב את זרועותיו, יכולתי לראות את העורקים הבולטים, כאילו הם עורקי הנילוס שמרווים את האדמה היבשה, ברעד קל שלא הסיט את ההגה ימינה או שמאלה. המכונית המשיכה לנסוע קדימה איתנה ויציבה, ומעיניו, תחת העפעפיים הענקיים, נבעה שלווה פנימית, ששלחה אלי ואל העולם תחושה של ביטחון.די היה לשבת לצדו – בהשפעת שדה המשיכה שנוצר סביבו – בכדי שאחוש שהחיים טובים. נזכרתי משוםֿמה בזמר הבלגי החביב עלי ביותר, זַ'ק בְּרֶל, וכמה הוא טעה כאשר כתב בשירו המפורסםלמות זה לא משהולמות זה לא מי יודע מהאבל להזדקן... אוי להזדקןאם ברל היה יושב ליד האיש הזה, כמוני עכשיו, הוא היה מוחק את השיר הזה.אני: "אתה בוודאי נוהג הרבה שנים".הנהג: "אני נהג מונית משנת 48."לא תיארתי לעצמי שהוא במקצוע קרוב לששים שנה. לא העזתי לשאול אותו לגילו, אבל מצאתי את עצמי שואל לגבי התוצאה.אני: "אני שואל את עצמי, מה התמצית של הניסיון הרב שלך, שאתה יכול לחלוק עם מישהו כמוני, כדי שאוכל ללמוד מזה?"הנהג: "נמלה שחורה, על סלע שחור, בלילה אפל שחור משחור, שאלוהים זן ומכלכל אותה".אני: "למה אתה מתכוון?"הנהג: "אספר לך סיפור שקרה לי החודש, כדי שתבין למה אני מתכוון".אני: "אנא, ספר".הנהג: "הייתי חולה מאוד עשרה ימים ולא יכולתי לרדת מהמיטה. אני איש עני וחי מהיד אל הפה. אחרי שבוע כבר לא היה גרוש בבית. אשתי הסתירה זאת ממני אבל אני ידעתי. מה נעשה, אשתי, אני אומר לה. והיא אומרת לי: 'הכול בסדר, אבו חוסיין' ומקבצת אוכל מכל השכנים. לילדים שלי יש כמובן מספיק צרות משלהם, זה חיתן חצי מהילדים שלו ואינו יכול להרשות לעצמו להשיא את הנותרים, להוא יש נכד חולה והוא מתרוצץ אתו בין בתיֿחולים, זאת אומרת שאין טעם לבקש מהם משהו. אני זה שצריך לעזור להם. אחרי עשרה ימים אמרתי לאשה: 'אני חייב לצאת לעבוד'. היא השביעה אותי וצעקה שאם אצא – זה יהיה הסוף שלי. לומר את האמת, לא הייתי מסוגל לעבוד, אבל אמרתי לעצמי שאני חייב. סיפרתי לה שקר לבן שאשב איזה שעה בביתֿהקפה, כדי להתאוורר, כי אני נחנק. יצאתי והתנעתי את המכונית, ואמרתי, ריבון העולמים, תן פרנסה. נהגתי עד שהגעתי לגני אוראמן ופתאום אני רואה פז'ו 504 מקולקלת, שהנהג שלה עושה לי סימן ביד. עצרתי. הוא התקרב ואמר לי, יש אתי ערבי מהמפרץ שצריך לשדה התעופה, תיקח אותו? כי המכונית שלי התקלקלה? אמרתי לו: אסיע אותו.הנוסע בא אתי, והתברר שהוא מעומאן, מאיפה שהסולטן קאבוס. הוא שאל אותי: 'כמה תיקח'? עניתי – 'כמה שתיתן'. הוא בדק אתי שוב: 'מה שאני אשלם זה מה שתיקח'. אמרתי לו, 'בסדר'.בדרך אמר לי שהוא נוסע למסוף המטענים כי יש לו סחורות לשחרר. אמרתי לו שהנכד שלי עובד שם ושאולי הוא יעזור לו עם השחרור מהמכס. אמר לי, בסדר. ובאמת, רק נכנסתי ומצאתי את הנכד שלי שם במשמרת. כמובן שיכולתי גם לא למצוא אותו שם. שחררנו את הדברים שהוא רצה לשחרר ולקחתי אותו בחזרה לדוקי.הוא שאל אותי שוב: 'כמה זה יעלה לי, יא חאג'?'[2]אמרתי שסיכמנו שכמה שייתן, והוא נתן לי חמישים לירות. לקחתי, הודיתי לו והתנעתי את המכונית. הוא שאל אותי: 'מרוצה?' אמרתי לו, מרוצה.ואז הוא אמר לי: 'שמע, יא חאג', המכס היה צריך להיות אלף ארבע מאות לירות, אבל אני שילמתי רק שש מאות. זאת אומרת הבדל של שמונה מאות לירות, שזה שלך ועוד מאתיים דמי הנסיעה במונית. הנה 1000 לירות, והחמישים שאצלך הם מתנה ממני'.הבנת, יא אוסתאז,[3] נסיעה אחת הביאה לי אלף לירות. יכולתי לעבוד חודש שלם ולא להרוויח סכום כזה. יעני, אללה הוציא אותי מהבית, גרם לפז'ו 504 להתקלקל וסידר לי את כל העניינים ככה שהוא יוכל לתת לי את הפרנסה הזאת כדי שהוא יוכל להביא לי הכנסה. מפני שההכנסות והכסף הם לא שלך. הכול מאללה. זה הדבר היחיד שלמדתי כל החיים שלי".ירדתי מהמונית בצער, כי הייתי רוצה לשבת אתו עוד שעות, שעות על גבי שעות. אבל למרבה הצער, היתה לי פגישה, גם כן חוליה בשרשרת האינסופית של ענייני פרנסה.[1] מחמוד מוח'תאר (1891-1934) – פסָל מצרי נודע.[2] יא חאג' – פנייה לאדם קשיש או מכובד.[3] יא אוסתאז – מילת פנייה לאדם משכיל.