מוחמד והקוראן

מבוא - הקוראן כמבוא היסטוריבין המקורות לתולדות הנביא מוחמד תופס הקוראן את המקום הראשון. בעיקר מפני שהוא מכיל מספר רב של אמרות מקוריות של הנביא; נראה שהבשורות הבודדות נשתמרו והגיעו לידינו, רובן ככולן, כלשונן. הנוסח הקוראני ברור וקבוע, אם כי פה ושם נשתרבבו בו חילופי גרסאות הנובעים מניקוד שהוסף בתקופה מאוחרת יותר. בסך הכול אפשר לסמוך על מסורת הטקסט.בכלֿזאת אפשר להשתמש בטקסט הקוראני כמקור לידיעת תולדות חיי הנביא ותקופתו רק בעמל רב ובזהירות יתרה. לכך יש שתי סיבות, שאולי איֿאפשר להפריד ביניהן באופן ברור. מצד אחד, סגנון הדברים הוא מצומצם ומקוטע, ונשמע לעתים קרובות כדברי חידות. סגנון זה מקשה עלינו לתפוס את הסיטואציה ההיסטורית, אשר יכלה להיחשב כידועה לשומעיה, שעמדה בבסיס הבשורה הקוראנית. מצד שני, מופיעות הסורות (הפרקים) בכלל הקוראן ללא כל סדר, לא ענייני ולא כרונולוגי. הסורה הראשונה היא "הפותחת"; שתי האחרונות נקבעו בסוף האוסף, כנראה בשל נוסחי ההשבעה המוזרים שבהן; אך פרט לשלוש סורות אלה, באות כל הסורות כולן לפי הקריטריון החיצוניֿגרידא של אורכן, החל בסורה הארוכה ביותר: 2/הפרה (286 פסוקים), וכלה בסורה הקצרה ביותר: 112/טוהר האמונה (4 פסוקים).דורות של מלומדים ערביים ואירופאים טרחו עשרות שנים לזהות את גילן של הסורות הבודדות. המסקנות והתוצאות שאליהן הגיע המזרחן תיאודור נלדקה לפני 150 שנה נחשבות לסופיות ומקובלות, הן בקוויהן הכלליים והן בחלק גדול של פרטיהן. בעקבות המלומדים הערביים המסורתיים מבדיל נלדקה בין סורות "מֶכַּאיות" ל"מדינאיות", כלומר בין אלה ש"נתגלו" במֶכַּה לפני ההיג'רה לאלֿמדינה לבין אלה שנתגלו באלֿמדינה, אחרי ההיג'רה. את הסורות המכאיות חילק נלדקה לשלוש קבוצות, לפי תקופתן: בקבוצה הראשונה נכללות הסורות הראשונות, "המוּנעות מתוך התרגשות יתרה". בקבוצה השלישית נכללות הסורות המאוחרות יותר, "הקרובות כבר לסגנון הסורות המדינאיות". ביניהן עומדת קבוצה של סורות העוברות בהדרגה מסגנונן של הראשונות אל זה של השלישיות. על חלוקה זו מעיר נלדקה את הדברים האלה:"ככל שהרביתי לחקור את הקוראן לעומקו במשך שנים רבות, כן נתחוור לי יותר ויותר שאפשר אמנם להבחין בקרב הסורות המכאיות קבוצות נפרדות אחדות, אך איֿאפשר להגיע לסדר כרונולוגי מדויק לפרטיו. אחדים מן הקריטריונים שקבעתי לצורך זה, נתגלו בהמשך כבלתיֿֿעמידים, ומקצת הקביעות שהכרזתי עליהן בעבר כברורות למדי, נתגלו בהמשכה של בדיקה מדוקדקת כבלתיֿבטוחות". (תולדות הקוראן, מהד' שניה 1909, א' עמ' 74).בשנים 1949-1950 פרסם רג'יס בְּלָאשֶר תרגום צרפתי של הקוראן (עם כרך מבוא משנת 1947), שבו נטה בעקבות סדר הסורות כפי שנקבע עלֿידי נלדקה. עוד לפניו, בשנים 1937-1939, פרסם ריצ'רד בֵּל את תרגומו לאנגלית, שבו ביקש לפרט יותר את גילן וסדרן של הסורות. נקודת המוצא שלו היתה שהסורות, בייחוד הארוכות שבהן, מורכבות מחלקים וקטעים שונים, ושיש להגדיר אותם ולקבוע את גילם במדויק ככל האפשר. ייתכן שבניתוחיו הרחיק בֵּל לכת פה ושם, אך בעיקרו של דבר הוא צודק: כשבאים להשתמש בקוראן כמקור היסטורי, יש לזכור תמיד שרק סורות מעטות אחידות כל אחת בפני עצמה. השאלה היא רק היכן יש לקבוע את נקודות החיתוך בין החלקים השונים שבהן. ועוד יש לזכור (כפי שקבע בֵּל) שמקצתן של הבשורות הקוראניות עברו שינויים מפי מוחמד עצמו ו"נתגלו" מפיו במעין מהדורה חדשה, כך שהטקסט הקוראני שלהן מורכב מ"שכבות" שונות.אילו היה בידינו הקוראן בלבד, איֿאפשר היה לשרטט ביוגרפיה של מוחמד. פרטים על נסיבות חייו החיצוניות ועל האירועים ההיסטוריים של תקופתו – צריכים אנו לשאוב מענף אחר של הספרות הערבית, הוא ענף "המסורת" ("חדית'") והכתיבה ההיסטורית ("תאריח'"). שני הענפים האלה אינם שתי סוגות ספרותיות נפרדות, הגבול ביניהן קלוש. ההבדל העיקרי ביניהן הוא, שה"תאריח'" בורר ומארגן את החומר שלו מנקודתֿראות היסטורית בלבד, ואילו אוספי ה"חדית'" ערוכים (ברובם) לפי נושאים. אך בעיקרו של דבר מדע ההיסטוריה ומדע ה"חדית'" חד הם.יתרונם הגדול של כתבי ההיסטוריה והחדית' לעומת הקוראן הוא שהם מביאים שפע של ידיעות על פרטים, ומהווים תיעוד עשיר, הנכנס עד לפרטי פרטים קטנים ביותר. חסרונם הגדול הוא שאפשר להסתמך עליהם רק בהסתייגות זהירה. הסיבה לכך היא שזמן חיבורם של מקורות אלה הוא בתקופה מאוחרת יותר: אבן אסחאק, מחברה של הביוגרפיה הקדומה ביותר של הנביא, נפטר בשנת 768 לסה"נ, כֿ130 שנה אחרי מות הנביא. בוח'ארי, מחברו של אוסף החדית'ים "המוסמכים" הקדום ביותר, מת כעבור מאה שנים נוספות, בֿ870; וההיסטוריון טברי – בֿ923. ברור אמנם שכל ההיסטוריונים האלה שאבו את החומר שלהם מדורות של מלומדים קודמים; אך הגרעין היסודי של החומר שיכול להיחשב לבטוח, אינו יכול להיות קדום יותר מן המחצית הראשונה של המאה השמינית לסה"נ, כלומר כמאה שנים אחרי מות הנביא.בעת הזאת כבר היתה דמותו של הנביא מטושטשת עלֿידי תוספות אגדיות, ובחלקה אף מסולפת מתוך אינטרסים שונים. קשה מאוד, ולפרקים אף בלתיֿאפשרי, לקלף מתוך שפע החומר הנמסר את אותם הגרעינים שאפשר להניח שהם אמיתיים מבחינה היסטורית. כאן פתוח כר נרחב לשיקולו של חוקר הביוגרפיה בן ימינו, והוא יהיה סובייקטיבי במידה רבה. גם אם עבודתו נאמנה ומבוססת על שיטות מחקר טובות, הוא יוכל להגיע ברוב המקרים רק לתוצאות של "בערך". למרות כל זאת הגיע המחקר לסיכום ברור של הקווים הכלליים ופרטים מרובים, וזאת בזכות שני גורמים: מצד אחד הודות לחוש הבלשי של חוקרים מוכשרים, ומצד שני הודות לכך שהחוקר בן ימינו יכול להסתייע בתוצאות מחקריהם של קודמיו.