מברלין לירושלים ובחזרה

מתוך פרק המבוא:המסכותכאשר הצעיר היהודי הברלינאי גרהרד ארתור שולם (Gerhard Arthur Scholem) – בנם הרביעי והצעיר של בעל בית הדפוס ארתור שלום ואשתו בטי – החליט להחליף את שמו לגרשם שלום הוא ביקש לבטא שני שינויים גדולים בחייו. הראשון, על ידי השמטת שמו של אביו שהוענק לו כשם שני,[1] הפניית גבו אל העבר, אל התרבות הבורגנית הגרמנית יהודית אותה ייצג עבורו אביו. השני - על ידי הפיכת שמותיו הנותרים לעבריים, הפניית פניו כלפי העתיד: אל תחיית העם והתרבות העברית, תחילה בברלין ולאחר מכן בארץ-ישראל. הפעם הראשונה בה מופיע שמו הפרטי העברי של שלום בכתביו הנדפסים היא בחתימתו בסוף מכתב אל ידידו הארי היימן (Heymann) מתחילת 1917, מתחתיה הוא הוסיף: "נ.ב. כעת כולם משנים את שמם, עכשיו אני 'גֵר-שם'".[2] נטילת השם 'גרשם' קשרה את גרהרד הצעיר אל בנו של משה המקראי, שנולד בעת שבת אביו בארץ מדיָן, ושקראו כך "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה" (שמות ב, כב). כמובן אימוץ שם זה, מלבד הצליל הדומה לשם הגרמני, ביטאה את תחושתו כלפי ארץ מולדתו. בנטייתו להפוך את שמו לעברי לא היה שלום בודד, כפי שגם נרמז במכתבו, אלא השתייך לדור של צעירים וצעירות שעברו תהליכים דומים ובשלב מוקדם בחייהם היגרו לפלשתינה מתוך מניעים ציוניים. כעבור כחצי שנה כבר חתם שלום במכתב לידידו אהרן הלר (Heller) בשמו העברי המלא ששימש אותו כל חייו: 'גרשם שלום'.[3]לפני מספר שנים רכשתי בחנות לספרים משומשים את הכרך הגרמני של התכתבותו של שלום עם ידיד נעוריו וולטר בנימין. ספר זה ראה אור בגרמניה ב-1980 ונמכר לי מתוך עזבונה של הדי שטראוס, שעלתה מגרמניה ב-1938 ועבדה בירושלים כעורכת לשונית בגרמנית ובאנגלית.[4] בדף הראשון של הספר נמצאה הקדשה קצרה ולא אישית בכתב ידו של שלום וזו לשונה: "להדי שטראוס בתודה לבבית ולמזכרת טובה" ("Für Hedi Strauss, mit herzlichem Dank und zur guten Erinnerung, Gerhard Scholem"). העובדה ששנים כה רבות לאחר נקודת המפנה והשינוי שבחר לעצמו חתם שלום כך בספר שהוא העניק במדינת ישראל של שנות השמונים לבת מולדתו, עוררה אותי לחשוב כי אולי הצעד שהוא עשה לא היה ככלות הכל כל כך נחרץ והחלטי כפי שהוא עצמו הציג זאת.[1] ראו את עדותה של בטי שלום, בתוך: שלום ושלום, גרשם שלום ואמו, 516.[2] גרשם שלום אל הארי היימן, מכתב מיום 27 בינואר 1917, בתוך: Scholem, Briefe I [1994], 68[3] גרשם שלום אל אהרן הלר [גרמנית], מכתב מיום 17 ביולי 1917, בתוך: Ibid., 83[4] שטראוס הייתה מזכירתו של קורט בלומנפלד עד למותו ב-1963, וגם סייעה לשלום בהקלדת המהדורה הגרמנית של ספרו 'מברלין לירושלים', אותו הוא הכתיב לה. על פי עדותה עבדה שטראוס עבור שלום עד למותו ב-1982. ראו: Strauss & Voss, Mein immergrünes Dorf, 88ספר זה מבוסס על עבודה לשם קבלת תואר דוקטור שהוגשה לסנט האוניברסיטה העברית בנובמבר 2010. בראשונה נתונה תודתי למוריי משה צימרמן ומיכאל ברנר על שהדריכו אותי בעבודתי וסייעו לי במהלכה ברוחניות ובגשמיות.ברצוני להודות למורים, חברים ועמיתים שעזרו בידי בשלבים השונים של איסוף החומר וכתיבת הספר. לקרן מינרבה במכון מקס-פלנק במינכן על התמיכה בעבודתי. לאיטה שדלצקי שהעמידה לרשותי מזמנה ואת ידיעותיה הנרחבות והעירה הערותיה המועילות. למתיאס שמידט ומרכז מינרבה להיסטוריה גרמנית, שהיווה עבורי בית אקדמי במשך שנים רבות ושדרכו מומנה הפקת ספר זה. לרחל אליאור, שהייתה מורתי בשלבי לימודי הראשונים וחלק מהמחשבות שהגיעו כאן לכדי בשלות מסויימת מקורן גם בסמינרים ובשיחות אישיות עמה, על שקראה את כתב היד בעיון והעירה הערותיה החשובות והמועילות. לעדה רפפורט-אלברט, דוד רודרמן, דן לאור, יעקב ברנאי, ירחמיאל כהן, ולטר לקור, דיויד מאיירס, ג'ון אפרון ומלאכי הכהן על ששוחחו עמי על דמותו של שלום ועזרו לי לחדד את הבחנותי בנוגע למורכבויות שאפיינו את חייו.אני מודה לידידים, עמיתים ותלמידים של שלום שחלקו עמי את זכרונותיהם ותובנותיהם: יורגן הברמס, הרטמוט פון-הנטיג, טילו שאברט, מאייר אברמוביץ ואברהם שפירא. תודתי נתונה גם לארכיונים השונים שפתחו לפני שעריהם: לעובדי המחלקה לכתבי יד וארכיונים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי ובמיוחד לרבקה פלסר, מרגוט כהן ורחל משרתי; לעובדי אוסף שלום ולאסתר ליבס; לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי ולהדסה אסולין; לגנזך האוניברסיטה העברית בירושלים ולעופר צמח; למחלקה לתיעוד בעל-פה שבאוניברסיטה העברית בירושלים ולעומדת בראשו מרגלית בז'רנו; לתומאס שפאר, וולפגנג שוֹפּף וארכיון זיגפריד אונזלד שהאירו לי פנים והרשו לי לעיין בתיקי התכתבותו של שלום עם אונזלד; לריינהרט מאייר-קלקוס ולארכיון ה-Wissenschaftskolleg zu Berlin, על שניאותו בשמחה לסייע בידי והעמידו לרשותי את התיקים עשירי החומר הנוגעים בביקורו של שלום במכון בשנה האחרונה לחייו.כמו כן ברצוני להודות לארנסט-פטר ויקנברג שפתח בפני בידידות ובסבלנות צוהר אל העולם האינטלקטואלי בגרמניה בשנים שלאחר המלחמה; ולרנה גודארד שחלקה עמי זיכרונותיה על דודה. תודה רבה גם לעמיתיי וידידיי שטפן הס, וורנר לאוזקר, דנה הרמן, תמר לוינסקי, נעמה בן שחר ויונתן מאיר על עזרתם; תודה מיוחדת לדפנה מאך על שבמהלך עבודתה על הנוסח הגרמני של ספר זה תיקנה פליטות קולמוס ושיפרה את הקטעים המתורגמים מגרמנית; ליהודית זיפמן שסייעה בידי באיתור חומר חשוב; להוריי, דיאנה ואפרים זדוף ולחמותי וחמי הוברטה וריכרד טרינדל, על עזרתם בשלביה השונים של עבודתי על הספר בהשגת המקורות, בפיענוחם ובדיוק בתרגומם; לישראל כרמל ולעובדי הוצאת כרמל על שיתוף הפעולה הטוב והמתמשך; ולבסוף ליקרים לי מכל, מרים ועמוס, שבלעדי עזרתם, תמיכתם וסבלנותם כתיבת ספר זה לא הייתה אפשרית.