זיכרונותיו של מטורף | הלווייתו של דוקטור מתורן

זיכרונותיו של מטורף

לך, אלפרד יקירי,[1]

הדפים האלה מוקדשים ומוגשים. הם אוצרים נשמה ומלואה. האם זו נשמתי? האם של אחר? מתחילה ביקשתי לכתוב רומן אישי, שבו תידחק הספקנות עד קצות הייאוש; אך לאט לאט, בתוך הכתיבה, פרץ הרושם האישי מבעד למשל, הנפש טלטלה את הקולמוס ומחצה אותו.

מוטב אפוא שאשאיר זאת בתחומי המסתורין של ההשערות; אתה, אל תעשה כן.

אפשר שתחשוב בכמה מקומות שהביטוי מאולץ והתמונה מעיבה להכעיס; זכור אז כי מטורף כתב את הדפים האלה, ואם המלים נראות לעתים גבוהות מן הרגש המתואר בהן, דע שבמקומות אחרים כרעו הן תחת כובד הלב.

הֱיה שלום. חשוב עלי ולמעני.

1

לשם מה לכתוב את הדפים האלה? במה יוכלו להועיל? – אינני יודע בעצמי. מטופש יהיה בעיני לשאול את האנשים לתכלית מעשיהם וכתביהם. האם אתם עצמכם יודעים מדוע פתחתם לקרוא בדפים האומללים שעתידה לרשום ידו של מטורף?

מטורף! הרי זה מעורר פלצות. ומה אתה, אתה הקורא? באיזו הגדרה מצאת את מקומך? בזו של הטיפשים או בזו של המטורפים? – לו ניתנה הבחירה בידיך היתה גאוותך מנחה אותך אל אלה האחרונים. כן, שוב אני שואל במה באמת יוכל להועיל ספר שאין בו לקח, שאינו משעשע, שאינו מחכים בכימיה, ולא בפילוסופיה, ולא בחקלאות, ספר שאין בו קינה ואין הכנסה בצדו לא לכבשים ולא לפשפשים, שאינו דן במסילות הברזל, לא בבורסה, לא בצפונות לבו של האדם ולא בתלבושות מימי הביניים, לא באלוהים ולא בשטן, אלא הוא מספר על מטורף, כלומר על העולם, אותו אוויל הסובב בחלל כבר מאות שנים ולא התקדם אפילו צעד אחד, אשר מיילל ומזיל ריר וקורע עצמו לגזרים?

איני יודע יותר מכם מה תאמרו, שכן אין זה רומן ולא דרמה שעלילתה קבועה, או רעיון אחד ויחיד שזממתי מראש בעזרת סימני דרך המפתלים ומושכים אחריהם בתלמים את המחשבה.

אני רוצה רק להניח על הדף כל מה שיעלה בראשי – רעיונותי וזיכרונותי, רשמי, חלומותי, גחמותי, כל מה שיעלה במחשבתי ובנפשי; צחוק ובכי, לבן ושחור, יפחות שיצאו תחילה מן הלב ורודדו כמו בצק למקטעים צליליים, ודמעות מדוללות במטאפורות רומנטיות. אך כבדה עלי המחשבה שאמחץ חודי עטים רבים, שאמצה בקבוק דיו שלם, שאשעמם את הקורא ואשתעמם בעצמי; כה התרגלתי לשחוק ולספקנות עד כי מראשית ועד סוף תימָצא כאן בדיחה מתמשכת, ומי שהשחוק חביב עליו יוכל לצחוק לבסוף הן על הכותב והן על עצמו.

עוד אפשר יהיה לראות כאן כיצד צריך להאמין בתוכנית העולם, בחובות המוסריות של האדם, בבחירה בטוב ובפילנתרופיה – מלה שאני רוצה לכתוב על מגפי, כשרק יהיו לי, כדי שהעולם כולו יקרא וישנן, אפילו הבריות השפלות מכל, הגופים הזעירים מכל, הרומשים מכל, השוכנים על פי השפכים.

אל תטעו לראות בכל אלה דבר אחר מלבד שעשוּעוֹ של מטורף מסכן. מטורף!

ואתה, הקורא, אולי התחתנת זה עתה או פרעת לא מכבר את חובותיך?

[1]    אלפרד לה פואטוון (Le Poittevin), חבר נעורים של פלובר, המבוגר ממנו בחמש שנים.