מעבר מנדלבאום

a:2:{i:0;a:3:{s:5:"title";s:13:"גב הספר";s:2:"id";s:13:"גב-הספר";s:7:"content";s:0:"";}i:1;a:3:{s:5:"title";s:17:"מתוך הספר";s:2:"id";s:17:"מתוך-הספר";s:7:"content";s:2456:"פרק 1

א

ינואר 1963.

ביום חורפי וגשום ביקרנו עשתר ואני בבית המעצר שניצב לא רחוק ממעבר מנדלבאום – אותו שער בעיר החצויה שחיבר בין מזרח למערב, שאיחד והפריד בין משפחות, שהוליך צליינים מהכנרת לעיר העתיקה ולהפך. נזכרתי בפגישותיהם הראשונות של עשתר וז'קלין, שציפתה כעת לביקורנו בבית המעצר. כבר אז ידעתי כי כשאול קנאה רשפיה של האהבה שהוא חש כלפיה. הוא הביט במבנה בית המעצר ואמר לי: "גליה, אנחנו חייבים להוציא אותה מכאן". הסכמתי לדבריו ונזכרתי באותו ביקור בביתה של ז'קלין.

אפריל 1958.

היא פתחה את הדלת וריח מתוק הביא את ניחוחות גלותה. אמרה: "ברוכים הבאים", וארוסי הסמיק. הוא הביט בספרים הפזורים כמו פטריות ביער ואמר: "כאן הייתי יכול לשבת ולכתוב". שאף אל קרבו את ניחוח ריבת הוורדים, שז'קלין בישלה זה עתה בסיר שעל הפתיליה, וצעד לעבר החלון לראות מה הנוף שעיניה מלטפות מדי הקיצה בבוקר. היא לבשה חולצה שחורה עם חצאית מנוקדת וחגורה שחורה הייתה מהודקת למותניה. עיניו קפאו על החגורה שסגרה כמו טבעת על מותניה הצרים. היא נטלה שני ספרים שהיו מונחים על הרצפה והרימה את זרועותיה למדף העליון של הספרייה הישנה; כשלא הצליחה, הרימה גם את עקביה. הוא אץ לסייע לה. לאחר שנחו הספרים בשלווה, יישרה את החצאית ולרגע הוא נותר לצדה, שוכח את המקום ואת הנוכחות. היא חייכה: "תודה". לפתע נזכר היכן הוא מצוי ושב לכיסאו. מעטות הנשים שהתלבשו כמותה בסביבותינו, בוודאי לא אני, שהגעתי עם חצאית חומה מבד גס וחולצה לבנה ולרגליי סנדלים פשוטים. היא הציעה לנו את עוגת הסולת שלה. קמתי לסייע לה בהכנת התה והנחתי ספל חם לפניו.";}}