- עד 50% הנחה על כל האתר!
מחיר קטלוגי:
98.00
₪
מחיר באתר:
₪98.00 ₪78.40
"בימים אלה של בלבול, תהייה ושיבוש מערכות יומי, אני סבתא־ילדה. שאלות מיומנים ומרומנים של גיל ההתבגרות חוזרות אליי ומתעתעות בי, מעלות חיוכים חדשים על שפתיי: מה זאת אהבה?... האם יש מנה מוקצבת של אהבה לכל אדם בחייו? ....וכשאני מגיעה להרהר באהבה שפוגעת גם בזקנים, אני מחפשת מתכון וטובעת בים של תהיות: מה יכול להבטיח אהבת זקנים? מה יקצוב את זמנה? כמה דמעות, כמה תאוות בשרים, כמה ניסיון חיים, חוכמה וחמלה יכול להכיל הצירוף החדש?" (מתוך הספר)
לאבד רומן הוא הספר האחרון שכתבה אילנה רימלט לפני מותה. במילים מדויקות וחשופות היא נוגעת בייסורי הנפש ובכמיהות הגוף של בני הגיל השלישי, ובכך פותחת צוהר לא רק לאישי שלה, אלא גם לעולם המאוויים של מי שלרוב מודרים מהשיח כשזה מגיע לענייני הלב. זהו טקסט נוקב שנע בין הפרטי לציבורי, ואגב כך מהווה תזכורת רבת עוצמה לכך שהזקנה אינה מקלה על ייסוריי הלב וכמיהות הגוף.
אילנה רימלט הייתה אשת חינוך וסופרת. זהו ספרה החמישי.
דלת ביתי ניצבה לפניי במעלה שלוש המדרגות, זקופה, יפה, חזקה ואוטמת. כך רציתי אותה כשבניתי לי בית לקראת בוא הזִקנה.
גם מר קבליירו התרגש במעמד הפרידה מיצירתו האחרונה.
"רק עוד הדלת הזאת", הכריז כשהזמנתי אותה, "ורק למענך". הוא הידק את כובעו על פדחתו, הושיט לי יד מברכת ונפרד ממני, "הלוואי שהדלת הזאת תגן עלייך מפני רוחות החוץ".
חפנתי את ידו הרועדת מעט בשתי כפות ידיי.
"רוחות החוץ כבר לא מפחידות ולא מרגשות אישה בגילי", עניתי.
האיש הזקן חייך והחל לגרור את כובד רגליו לכיוון השער. ואז, כנזכר לפתע בדבר מה חשוב, הִפנה ראש וחצי גוף לעברי ואמר, "רוחות החוץ מנשבות כל החיים". לאחר מחשבה הוסיף, "לפעמים הן מצליחות לחדור ולהביא עמן משבים מרעננים גם אל מעֵבר לפתחים אטומים".
חייכתי לשמע דברי הפיוט מפי הנגר הזקן. כשפתח את דלת מכוניתו הישנה, שוב סובב את ראשו וצעק לעברי, "אני אזכיר לך אחת לשנה למרוח עליה שכבת הגנה".
אחרי לכתו עמדתי עוד כמה דקות מול דלתי והוספתי תפילה משלי.
מאותו יום עברו למעלה מחמש שנים, שבהן הזנחתי גם את דלת ביתי. שקעתי בשגרה יומית צפופה של גמלאית וסבתא. כשפרשתי ממעגל האנשים העסוקים באמת, תקפתי את שעות הפנאי הארוכות באמצעות סימון משבצות היומן ב"כל מה שרצית וחלמת לעשות ולא היה לך זמן לכך". שיבצתי את השבוע עם מיטב המרצים באולמות מלאים לקניית דעת מהירה ולא מחייבת, נידבתי כמה שעות שבועיות לזולת והרגשתי אישה מצפונית, דיברתי ארוכות בטלפון מדי יום בשיחות חשובות על חברים ומעשיהם בעיתות פרישה, אכלתי ארוחות מובחרות עם חברות, וארוחות שניצל וצ'יפס או מקדונלד'ס עם הנכדים והנכדות.
בלילות צנחתי לתוך תרדמה טרופה לאחר הצגה שנייה של עוד סרט עטור כוכבים.
למשאלות הלב כמעט שלא נותר לי זמן, וכשהן עלו בשעות של חושך ובדידות, מיד נדחו הצידה, ולמחרת התרסקו על מסלול הריצה היומית של עוד יום חולף.
שכנעתי את עצמי ואחרים בחגיגת העצמאות שלי, ביכולת של אישה לבד לחגוג את החיים.
ולעיתים, ברגעים של שקט, כשעלו געגועים ממעמקים דחויים, ידעתי לסלקם תוך שאני שוקעת בדף של ספר המספר על אהבות של אחרים.
נראה היה לי שהשלמתי עם המחשבה שחיי האהבה שלי נגמרו. חייתי בצורה סבירה ומספקת בארץ הלבד, שאליה הוגליתי על ידי הגורל. השלמתי בעצב מצטבר עם גופי המזדקן. הפסקתי להתבונן במראה ולהעריץ את מותניי הצרים. הפסקתי להניע את גופי בקצב של ריקוד כשמוזיקה קצבית התפרצה מתוך הרדיו. הפסקתי לחלום על התרפקות בזרועותיו של גבר. הפסקתי לחפש את האהבה.
באותן שנים נדמה היה שדלתו של הנגר קבליירו שומרת עליי ואוטמת את דרכן של הרוחות אל ביתי, אבל אני לא סכתי את קרשיה שדהו בחומר מגן.
בצהרי יום קיץ לוהט חיפשתי את בית העלמין של העיירה הדרומית. תחילה לחצתי את יד בתו של מר קבליירו, ואחר כך עמדתי מול קברו, זרה ובלתי מוכרת בין פחות ממניין קשישים/ות שכולם הזילו דמעות. עשיתי כמיטב יכולתי להסתיר את חיוכיי שעלו ללא שליטה, כשדמותו הקטנה והמוצקה של קבליירו הופיעה לנגד עיניי, עומד לפני דלתי, מזקיף את גבו הכפוף וכמו נוזף בי.
כבר בדרכי הביתה, בתוך צינת המכונית הממוזגת, החלטתי שמחרתיים בבוקר, ביום שנאמר בו פעמיים "כי טוב", ללא דחיות ותירוצים, אסע להאנגר הגדול המציע הכול לטיפול ולאחזקת הבית ואתייעץ על חומר משובח למריחה על עץ דהוי.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו במייל
חוות דעת
אין עדיין חוות דעת