מחיר קטלוגי:
88.00
₪
מחיר באתר:
₪88.00 ₪52.80
שלוש נובלות מגוללות בפנינו את האופן שבו חלומותיהן ומסעות חייהן של שלוש דמויות שונו על ידי תמורות העתים.
יהושע, עולה מאלג'יריה למדינת ישראל הנובטת, מבקש להשלים את האופוס מגנום של סבו כשהוא מנסה לפענח את המניעים של מחברי ‒ "האימה בספרות האנונימיים", רק כדי לגלות את הכזב שבהגשמת חלומות מוּרָשִׁים. חייו וכישלונו משתקפים בחייה של רוזלי, צליינית שאמונתה מתנפצת כסיפורם של מהגרים, ההשתזרות שלהם מביאה לגילוי חדש של מטרה וציפייה.
יצחק אמברוסיו הוא שען מחונן שנכלא במחנה עבודה כדי לממש את חלומות השווא של היינריך הימלר בבניית השעון האסטרונומי שינציח את הופעתן של אלף שנות הרייך השלישי. כמו עם הדמויות משתי הכרוניקות האחרות, אנו מגלים שגם דמויות הכרוניקה הזאת משוטטות ללא תכלית במארג ההסטוריה.
נוכל להמחיש בצורה הטובה ביותר את הנרטיבים הנבדלים הללו תוך ציטוט הערתו של גיאורג ביכנר לארוסתו (1833), "...איני יכול לכתוב אפילו מלה יחידה אחת...חשתי כאילו נרמסתי תחת רגלי הפטליזם הנורא של ההסטוריה. אני רואה בטבע האדם בינוניות בזויה, וביחסים בין בני אדם כוח שלא ניתן להתנגד לו. האישיות האינדיבידואלית אינה אלא קצף על פני הגלים ‒ תאונה... מופע בובות בלבד..."
* Corpus Mysticum
"...אבל איני יכול לכתוב אף מילה אחת... הרגשתי כאילו נרמסתי ברגלי הפטליזם הנורא של ההיסטוריה, הריני רואה בטבע האנושי בינוניות נתעבת וביחסי האנשים כוח שאין לעמוד בפניו, האישיות היחידה אינה אלא קצף על פני הגל – מקרה בלבד... משחק בובות בלבד..."
ביכנר אל ארוסתו, 1833
חסד מצועף מצוי בין חדרי החיים, אירועים נושאי משמעות פונים כמו חלומות מים שקופים אל אופק פנימי, הזוי – רב־משמעי, נושא חידות.
הלילה הזה, מסיט את זווית הראייה, כמו צפה על עשבי מים עמוסי עלוות ירוקת, כפותים בשלווה שרק צמח יודע.
אין לי הקדמה לַסיפור. אני פשוט נושא את עיניי אל מבוכי געגועיי עמוסי החלום כמו בושם שאת ריחו קשה לי לוודא, קצוות של מגע המתפתל אל עומק לא מדיד, נושא את עיניי אל מצוֹפי הזיכרון כאילו יש בהם מוצא, סיפור אהבתי, סיפור לא כל כך פשוט, אלא מה, ניתן לתיאור ואפילו לפירוט מסוים שמביא אותנו לשנה קשה כל כך, והרי זה מוזר, זאת השנה שבּה, אני חושב, חוויתי את חשיבותה של האהבה ללא פשרות של מוצא, וגוף מלא להט, אפילו הדירה את שנתי, הרי יכולתי להם לייסורי האהבה, באומץ פנימי, ואפילו בעזות מצח מסוימת.
יהיו אשר יהיו התמונות ברגעים אלה, חייב אני לפנות אל חודש יוני 1976 בעיר פריס, שם מצאתי את החלון הפונה אל חיַי היום, שנים אחדות לאחר האירועים שאותם תיעדתי בהיותי עובד כפקיד קבלה בבית מלון קטן וזנוח ברובע התשיעי – מונמרטר. הערבים משמימים, הטיח מתקלף, תמונות נוף זולות שפניהן אל הדלת, דוהות.
גברת ממן, בעלת המלון, הגיעה לשער הכניסה. מייד הכנתי את ה"פרוטוקול", שאינו אלא חשבונאות (זה אולי המקום והרגע היחידים שבהם אריתמטיקה פשוטה הופכת בעיניו של יצִיר לאירוע דתי, חמש מאות ושישים... חמש מאות שבעים וארבע...). ערפל סמיך נכנס עם פתיחת הדלת לתוך חדר הכניסה. משסיימתי את העברת המשמרת לידיה הגרומות ואצבעותיה הקצרות והמשומנות, הסתכלתי בשׂערה הצבוע בצבע לא מזוהה ודהוי. עיניה אמונות היו על ספירת השטרות, בחטף יכולתי לזהות את הרגשת הסיפוק על פניה, בחוּמרה היא הודתה לי ובירכה אותי לשלום...
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו במייל
האימה בספרוּת האנונימיים 9
הקדמה לרומן מריונטות* 43
הערות לאופיו של האינטלקטואל האורתודוקסי 83
יהודית אוריה –
על הנובלה "האימה בספרות האנונימיים" של יהושע שחר
מאת יהודית אוריה
במסתו "צוואות נבגדות", בפרק "המחוז בו מושעה השיפוט המוסרי" כותב הסופר מילן קונדרה: "החברה המערבית רגילה להציג את עצמה כחברה של זכויות האדם; אבל טרם שהאדם יוכל להיות בעל זכויות, עליו לכונן את עצמו כאינדיוידואל, לחשוב על עצמו ולהחשב ככזה; וזה לא יכול להתרחש ללא הנסיון הממושך של האמנויות האירופיות, ובעיקר של אמנות הרומן, המלמדת את הקורא להיות סקרני לגבי הזולת ולנסות להבין אמיתות השונות משלו. במובן זה אמיל צ'ורן צדק בכנותו את החברה האירופית: 'חברת-הרומן'".
ובפרק "תולדות הרומן כנקמה בהסטוריה עצמה": "תולדות האנושות ותולדות הרומן הם שני דברים שונים מאד. הראשון אינו ניתן להקבע על ידי האדם, הוא משתלט ככוח זר שאינו בר שליטה, בעוד שתולדותיו של רומן, (או של ציור או מוזיקה) נולדות מתוך חרות האדם, ממיכלול יצירותיו האישיות, מבחירותיו שלו. משמעות תולדות יצירת אמנות מנוגדת למשמעות ההסטוריה עצמה. בגלל טבעה האישי, תולדותיה של יצירת אמנות מהווה נקמה של האדם כנגד האימפרסונליות של תולדות האנושות."
[תרגמתי מן התרגום האנגלי Testaments Betrayed: An Essay in Nine Parts by Milan Kundera, Translated by Linda Asher]
"האימה בספרות האנונימיים" היא נובלה אוטוביוגרפית-הסטורית- אפית -שבה פעולת הגיבור יהושע פרץ – היא נשיאת משא התרבות והמסורת המשפחתית על גבו, בדומה לאיניאס, גיבור היצירה הנקראת על שמו, ה"איניאדה" הנושא את אביו על גבו בבריחה מקרתגו במסעו ליסוד עיר חדשה (רומא).
ספרות האנונימיים, הנחקרת על ידי סבו של הגיבור, ובתוכה זו של ברוך שפינוזה ואוריאל ד'אקוסטא, היא היא מסורת משפחתו היהודית-הצפון אפריקאית, -מסורת-האחדות המאפשרת את עמידת הגיבור כעמדה הקיומית של האדם היחיד שחוויתו היא אימת הבדידות וההתגלות.
וכך מהדהדים בחלל הנובלה הרהורי ד'אקוסטא על סף התאבדותו, מתוך רשימות סבו של הגיבור:
"האדם ואלוהיו לבד הם בהיכל….״ "האהבה לאלוהים אינה בכוחה המתמיד של החזרה, אלא בהתגלות… אדם, דם ומרה יוצקים ברוחו פסיעות אל הטמיר, הוא אינו אלא חומר דק בידי הזיונות הרוח… מה טעם בנישואין לטכס שבעבודת סדר, אם הדם נושא אימה, ובטכס… שבילים עלומים יש בדרך לאלוהי…״ (עמ 17)
ומאחר והתגלות אפשרית רק בנסיבות של גלות, ההגירה והגלות מאפיינים את אורח חייו של הגיבור, שמלחמתו על האינדיוידואליזם כנגד הקבוצה, קולקטיב-היהדות והציונות מהווה את לב-הדרמה.
זוהי העלילה של נשיאת משא הסב על ידי הגיבור יהושע פרץ, ותכנון אובדן המשא בחלום, וכתיבתו מחדש. עלילה שהיא בו-זמנית עלילת הויסות העצמי באמצעות האגו, הטרנסנדנציה של סיפור האהבה לכתיבה, היצר ליצירה. זה מסע הגיבור שהוא סיפור חניכה, אינדיוידואציה והתקדשות ליצירה.
זאת נובלה העוסקת ביחס בין דמות הגיבור כיחיד לבין רצף הדורות והמיכלול התרבותי שהוא נושא על שכמו. מענינת התגלות התיחדותו של היחיד במעבר 1.בין אינטימיות לזרות בהקשר האהבה, 2. קול המספר בין דיאלוג 'אני-אתה' לדיאלוג 'אני-לז'. 3. בין קרבה לרוחק אסתטי, באופן בו יפי-הטקסט נוצר כפונקציה של אינטימיות והזרה. הנובלה נבנית באופן המשקף את התגבשות הזהות העצמית, כתהליך החניכה וההגדרה העצמית הדינמית של הגיבור.
כך ביפי הטקסט מתגלמת המרת-ההסטורי והאוטוביוגרפי (הקולקטיבי-אוביקטיבי) באסתטי (הסוביקטיבי-האינדיוידואלי-האיזוטרי). המרת ההסטורי בסיפורי, האוטוביוגרפי ביצירתי. התהליך האוטוביוגרפי של הגיבור שהוא תהליך המרת- ספרו המחקרי-ההסטוריוני של הסב לספרו הבדיוני של הנכד, הוא המכונן את הנובלה. לפנינו דיוקנו של האמן כאיש צעיר בעצם תהליך היצירה שלו.
נפלא בהקשר זה הטקסט המתאר את האופן בו המפגש הארוטי מוסיף לדיו הנסתרת של כתיבתו את האיבר הכימי המשלים את הדיו לנראית. הויסות העצמי בין הסופר-אגו (הסב) לאיד (האהובה, רוזאלי -המיצגת אמנם את החושים אך גם את העבר, אידאה אנכרוניסטית שלא מתאימה למציאות) על-ידי האגו מתגשם בתהליך היצירה, והממד האסתטי הוא אופן ההגדרה וההגשמה העצמית של הגיבור.
"ימי דואים להם כאן בחוסר מעש, ואני כמו איש מיים מעצב קווים בדיו הנמחקת מייד. כמו סוכן חשאי אשר פיתח מתודה לחיסול זיכרונותיו ברגע שנמסרה לו האינפורמציה, הכותב את רשימותיו בדיו נסתרת ללא האיבר הכימי המשלים את הדיו לניראית." (במכתב הפרידה של יהושע פרץ לאהובתו רוזאלי, עמ 36.)
ואני חושבת על האופן המופלא בו מוטיב האימה בספרות האנונימיים, מוטיב ההתגלות, מתגלם כתהליך איזוטרי באופן המוחלט ביותר ביופי של היצירה, כתהליך של "מחיקה": "מילות ההיגיון והתיאורים הארכניים שרשמתי בניסיוני לשחזר את שחשב סבי נראו לי ממשיים רק ברגע היכתבם. רק ניירות רבים עמוסים בסימני כתב, נותר דבר לא ממשי במרקם הענק של מכות דיו. לרגעים אפילו תשעת אלפי העמודים שהבאתי לארץ ישראל, פרי עמלו של סבי, הועמדו בספק. בקוראי את העמודים המשוחזרים אני חש זר. מטענים אלה אינם שלי. הרי אני כמה, בשרני, גאוותן, מה הן המילים הרבות שנעלמו להן במגע עדין של רוזאלי. בליטוף עדין של שדיה. אז לפתע אתה פוגש שורה אחת שלך, עצמך, בשרך; אתה אומר "בשרך", ומתק רימונים עז נותר בפה. מפיח חיים בסימנים, בתמיסות הגוף, כמו האיבר הכימי החסר של האמולסיה. הדיו הנסתרת עולה, מתבהרת, כמו במטה קסם אני שב אל תמונות הילדות… (המשך המכתב, עמ 36).
מילן קונדרה ב"צוואות נבגדות" מדבר על תפקוד הז'אנר של הרומן כאינדיוידואציה. שיא ביטוי ההומניזם -היצירה מחדש של האדם לא כארכיטיפ, כלפנים במיתוסים או בטקסטים הקדושים, אלא כאינדיוידואל חד-פעמי יחיד במינו. תמצית האבולוציה במופע יחיד. כאן ברומן הקטן: בנובלה שלפנינו – נקמת גיבור הנובלה, שהוא אמן יוצר בהתהוותו, בהסטוריה: בחירתו בעזיבת מדינת ישראל הצעירה בסמוך לעלייתו אליה, ובחיי-גלות; דחייתו את הגילוי הפאשיסטי-קולקטיביסטי-גזעני של הנציונל סוציאליזם הבן גוריוני, היווכחותו בכשל חזון העצמות היבשות לאור אי ההבנה התרבותית והנידוי של יהדות-ספרד-צפון-אפריקה על ידי ההגמוניה האשכנזית.
לב העלילה הוא ההיפוך מחרדה על אובדן הספר של הסב, ליצירה מחדש של הספר כפעולה שראשיתה בחירה תת הכרתית של דמיונו היוצר לאבד את הספר, כאקט של אינדיוידואציה והתבגרות.
הפונקציה של ספר- הסב היתה השמירה על הרצף המסורתי בין העבר היהודי-צפון אפריקאי הרב-תרבותי (יהודי-ערבי-מערבי) לבין העתיד הציוני הישראלי, שמירה על רצף יהודי-ציוני באמצעות ספר העוסק בשאלה מהן העילות האמיתיות לקיומן של הרשימות -שמירה שמשמעותה התובנה שערך ספרות האנונימיים הוא הערך האוצר בחובו את המהות המונותאיסטית האברהמית של הארץ המובטחת כערך דינמי, לא אוטומטי ולא מובן מאליו, אלא כערך שהערובה לבטחונו היא כיבושה (שימו לב למשמעות שמו של הגיבור, 'יהושע' על שם כובש הארץ) תמיד מחדש באמצעות התגלות התודעה: צופן הגלות כהתגלות, שראוי היה שיאפיין את יהדות-הגולה ואת המדינה הציונית כאחד. אלא שהמשורר היהודי הגרמני היינריך היינה, שחי בגלות צרפת, אליה יגלה גם גיבורנו, חזה את הקץ הישראלי, כאשר עם ישראל יהפוך לעם ככל העמים, מאה שנה לפני הופעת הרצל.
מבחינת גיבור הנובלה, יהושע פרץ, הרצף נשבר באי יכולת הניראות של הזהות הרב-תרבותית של יהדות אלג'יריה המשלבת נאורות אירופית, מסורת עברית-יהודית ושפה ותרבות ערבית במדינה הנציונל סוציאליסטית הבן גוריונית.
בהקשר חיי היחיד, אמנות הסיפור מציבה הקבלה בין קו העלילה שבתוך ספרות האנונימיים, בסיפור ההסטורי שבתוך הסיפור, בין העזבות שפינוזה המוחרם, שבטחונו אברהמי: בתודעה המנפצת אלילים, על ידי אהובתו האלמנה המונעת על ידי אינטרס שרידותי חמרני -לבין קו העלילה שבסיפור האוטוביוגרפי: פרידת גיבור הנובלה, יהושע פרץ מאהובתו רוזאלי וגלותו מן הארץ, בהקשר של חיי-יצירה אמנותית ספרותית. האינדיוידואציה מדגישה את הבדידות כמצבו הקיומי של היחיד. כאינדיוידואציה של שפינוזה בהקשר פילוסופי מכוננת גם כאן הבדידות כמחיר היושרה הרוחנית- יצירתית.
ובהקשר החברתי מוצבת הקבלה בין קו העלילה של הסיפור ההסטורי: הנידוי כחרם שפינוזה על ידי הקהילה היהודית לבין קו העלילה של הסיפור האוטוביוגרפי: הנידוי על ידי ההגמוניה הישראלית האשכנזית כמאפיין את חווית העליה לארץ של היהודי האלג'יראי.
אני מגלה נובלה עמוקה השואבת מבאר-עבר שהספרות העברית מעולם לא שאבה ממנה: נידוי והתאבדות ד'אקוסטה על רקע הפורענות, ובצומת האיומים ההדדיים בין האנוסים לבין הקהילה היהודית והאינקויזיציה באמשטרדם, ועל רקע הקונפליכטים בין תפיסת דת האמת היחודית שלו לבין הדת הקונבנציונלית, ונידוי והחרמת שפינוזה -משתקפים במצבו של הגיבור על רקע ההגירה למדינת ישראל כפורענות.
"האימה בספרות האנונימיים" היא נובלה שעלילתה רוחנית: היא עוסקת בשאלת הסיבה לשימור יצירות אנשי הרוח המוחרמים, וגיבורה -כמוהם בזמנם, במאה ה-17, בזמנו שלו בשנות החמישים של המאה העשרים מורד באתוס המוגבל החמרני-קולקטיביסטי של המדינה הציונית, מגדיר מחדש את גבולות הארץ המובטחת כגבולות רוחניים, אבל במובן יחיד ומיוחד, חותם בדיו שלו, הנסתרת האלמונית את גבולותיה, כגבולות יצירתו הספרותית.