לצדך בדרך, פרקי היסטוריה של הסיעוד הישראלי 2012-1936

פתח דברהספר נועד לכל אדם המכבד את האחים והאחיות ומבקש לנתב מעט את סקרנותו לעבר עבודתם בישראל.[1] כמו כן נועד הספר להרחיב את התובנות של אחיות בוגרות על כברת הדרך המקצועית שעברו. הספר נועד גם לאנשים צעירים מתוך מעגלי הסיעוד או מחוץ להם המתלבטים ובוחנים את עתידם ואת מידת התאמתם למקצוע שבו בחרו או יבחרו ואת השתלבותם בו מזווית הראייה של ייעוד והזדהות, הכרת מסורות ורבדים של העבר וההווה והוקרת פורצי דרך של המקצוע.הסיעוד מתפרש על קשת רחבה של עיסוקים. מאנשי הסיעוד מצפים בין השאר שיביאו לשינוי באורחות החיים של אנשים, בין אם הם 'בריאים' ובין אם הם חולים כרוניים, כלומר שידאגו לצרכים ארוכי הטווח. מצד אחר מצפים מהם שידאגו לצרכים הדחופים, ובעיקר שידעו להציל חיי אדם על בסיס ידע, כגון זה שהמוח ניזוק לאחר מספר דקות ללא חמצן לכן יש לפעול במהירות מרבית לשם הזרמתו מחדש לרקמות אלה.כותרת הספר 'לצדך בדרך', פרקים בתולדות הסיעוד הישראלי 1936-2012, נולדה בהשראת הראיון עם ד.ג.. ואכן אחיות ואחים מקדישים את מיומנותם, את כישוריהם ואת אנושיותם למען האדם מן החודשים שלפני לידתו ועד יום מותו. הסיעוד מלווה את היחיד לאורך חייו, ויותר מכול ברגעים הבלתי נשכחים. אנשי הסיעוד מוכנים לעמוד לצדו בדרך, במעלותיה, בפיתוליה ובעיקר במורדותיה.המונח סיעוד נגזר מן השורש סע"ד, שבמקורותינו הקדומים נגזרים ממנו פעלים ושמות שהוראתם עזרה ותמיכה הן בהקשר של סיוע הנובע מעוצמתו ומחסדו של אלוהים לשם מילוי צרכים ראשוניים כגון האכלה הן בהקשר של הצלה בשעת משבר ואסון: 'ה' יִסְעָדֶנּוּ עַלֿעֶרֶשׂ דְּוָי כָּלֿמִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ' (תהילים מא, ד), אִםֿאָמַרְתִּי מָטָה רַגְלִי חַסְדְּ ה' יִסְעָדֵנִי (תהילים צד, יח); ובמשנה: '[...] ותינוק שאין בו דעת. האשה מסעדתו [...]' (פרה יב, י).[2]ספר זה מסרטט קווים בולטים בסיפורו של הסיעוד הישראלי, בימי המנדט הבריטי אך בעיקר בשנות המדינה, תוך כדי הדגשת זווית הראייה של אחיות הסתדרות מדיצינית הדסה (בקיצור: הדסה). מאפייני הסיעוד של הדסה נבעו הן מהיותו בין המובילים בתחומו בארץ הן מהיותו בבחינת מקרה מבחן של הסיעוד בארץ. הספר עוסק בסיעוד כמקצוע ובדמויות אשר רובן מילאו בו תפקידים מובילים ובעלי ייחוד. הוא בוחן צדדים שונים של התנהלות הסיעוד ועיצוב הגבולות בין הסיעוד לרפואה, בכלל זה העברת סמכויות של הרפואה אל הסיעוד, במיוחד בהקשר של התערבויות שהולכות ומאבדות את מורכבותן, שכן ביצוע פעולות פשוטות ונטולות יוקרה בתחום הרפואה עלול לפגוע במעמדו הפרופסיונלי של מקצוע זה, בעוד הסיעוד מקבלן על פי רוב בברכה.כיצד התרחשו שינויים וכיצד יושמו יוזמות חדשות בסיעוד הישראלי? איך נקלטו בו השפעות ביןֿלאומיות? אילו הלכי רוח ואירועים הטביעו את חותמם עליו ומה אפיין את תפיסותיהם ואת התנהגותם של האנשים המובילים שפעלו למענו של ה'שטח' הכאוב ורווי הסבל שהוא סביבתו הטבעית של הסיעוד? מחקר היסטורי זה מבקש לספק מענה לשאלות אלו ואחרות תוך כדי שימוש בפיסות מידע אותנטיות.שישים וחמישה סיפורים אישיים המלווים במגוון מסמכים כתובים מן הארכיון ומן הספרות המחקרית והספרות היפה נשזרו בספר. סיפורים אלו מעצבים ומשמרים פרקים נבחרים בתולדות הסיעוד בישראל. ניתוח זהיר וביקורתי של תמלילי שישים וחמישה הראיונות אפשר לי התבוננות ברכיבים מעולמן המקצועי הפנימי של אחיות וזיהוי מאפיינים של פעילותן. במהלך הכתיבה עמדה לנגד עיניי 'סכנת' הסובייקטיביות, כלומר ההכרה שבכל ריאיון וריאיון יש לבחון במשנה קפדנות את מידת ה'אמת' מחשש להטיות אישיות. הדברים נכתבו אפוא מפרספקטיבה קיבוצית, מקצועית וציבורית של אחיות ישראליות, שרבות מהן היו יוצאות דופן בתחומן, סירבו להצטרף אל ההוויה הקיימת ונאבקו לשנות סדרי עולם. הסיפורים חושפים טפח מחייהן המקצועיים של נשים אשר נשענו בראש ובראשונה על עצמן, שקלו אפשרויות והזדמנויות אשר עמדו בפניהן וקיבלו החלטות שהובילו אותן הלאה. סקירת תקופה של שבעים ושש שנים על פי מגוון מקורות, תוך כדי שימוש בשיטות מחקר היסטוריות שהוחלו גם על העבר הקרוב, אפשרה לזהות מגמות בתחומי הסיעוד הישראלי, השואף למעמד של פרופסיה, בהקשר של תמורות חברתיות מקומיות וביןֿלאומיות. החיבור משלב מחקר 'מיקרו' עם מחקר 'מאקרו' באשר לטווח העשייה בסיעוד, מעמד המקצוע ותשתיתו הרעיונית, השוזרת יחד אנושיות, אלטרואיזם, חתירה לצדק חברתי ובניית גשר לשלום.החיבור כולל ביטויים של להט העשייה, של עצמאות, ומידה ניכרת של חופש בחיי אנשים, רובם צעירים, בתחומים בתוליים אשר שיוועו לנגיעתם. לצד תחושות של כעס ותסכול אשר לא נעדרו מפרקי ההיסטוריה, לוּו ההתבוננות, ההקשבה ועיבוד החומר, באמונה בחשיבות תפקידו של הסיעוד, בגאווה ובהתרוממות הרוח.תודות מקרב לב נשלחות למרואיינות ולמרואיינים, אשר מתוך רצון טוב יצקו את תוכן עבודתם ואת רוחה למילים באותן שעות שיחה אתי במשרדיהם, במשרדי, בביתם או בבתי קפה. עשיתי כל מאמץ לשלב ולמזג את מגוון הדברים ששמעתי מפיהם ליריעה אחת המקיפה את תמציתם של מרב ההיבטים באופן בהיר ומעורר עניין. אני זוכרת את האחיות/המרואיינות אשר אינן עוד אתנו, ומקווה שכך הן היו רוצות לראות את דבריהן בכתב.תודה לגב' יהודית שטיינרֿפרויד, (לשעבר) מנהלת ודיקן משנה (סיעוד) של ביה"ס לסיעוד ע"ש ה. סאלד של הדסה והאוניברסיטה העברית ומורה, ולימים חברה קרובה. גב' שטיינרֿפרויד ליוותה אותי והוסיפה שפע של מידע ותובנות בשלבים השונים של הצעידה בתחום ההיסטוריה של הסיעוד. אני מודה מקרב לב לגב' אורלי רותםֿפיקר, (לשעבר) ראש אגף הסיעוד בהסתדרות מדיצינית הדסה, ולגב' עמליה שניידר, מנהלת שרותי הסיעוד בקריית הדסה, אשר אפשרו לי (במסגרת עבודתי כאחות בהדסה) לעסוק שנים אחדות בהיסטוריה של הסיעוד. בתקופה זו ערכתי ועיבדתי את רוב הראיונות. ההכרה בחשיבותו של הנושא מטעמה של הנהלת שירותי הסיעוד במרכז רפואי, ראויה לדעתי להערכה ייחודית.מסגרת אקדמית, בה אני מלמדת משנת 2001, היא קרקע פורייה למחקר ולכתיבה. על פתיחות המעודדת גם עשייה בתחום מדעי הרוח, אני מודה מכל הלב לד"ר מירי רום, מנהלת ודיקן משנה (סיעוד) של ביה"ס לסיעוד ע"ש ה. סאלד של הדסה והאוניברסיטה העברית בירושלים.הוקרה ותודה לגב' יהודית שמש, העורכת של הספר אשר בסבלנות, בתבונה ובידע השכילה להעלות את הכתוב ככל האפשר. תודה עמוקה למר ישראל כרמל ולצוות הוצאת כרמל, במיוחד שירי רוזנפלד ומעין אלֿאון פדר, על הנכונות ועל העשייה למען הוצאת הספר לאור.לכבודן של אחיות באשר הן העניקה האמנית מיכל רובנר בנדיבות לב את הזכות לשלב בכריכה יצירה שלה, המשקפת זווית ויזואלית הולמת לכותרת הספר לצִדך בדרך. על כך נתונה לה תודתי.מילים של הודיה נשלחות גם לפרופ' ג'ואן ליינאו ולפרופ' ג'ין וולאן מאוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה, על הסיוע בהכנת הספר.ולאישי, פרופ' ישראל ברטל, אני חשה הכרת תודה מיוחדת על ההשראה, ההכוונה ועל ההוויה של ההליכה בעקבותיו ועם זאת בשביל שלי.[1] בספר נעשה שימוש במילה 'אחיות' המכוונת גם ל'אחים' כיוון שעדיין רוב אנשי המקצוע הם נשים.[2] בעקבות הצעה לערך 'סיעוד' באנציקלופדיה העברית, מאת י. שטיינרֿפרויד ור. רון (ללא ציון תאריך), ארכיון ביה"ס לסיעוד, הדסה. על המונח 'סיעוד' ראו גם להלן עמ' 246.