סיפורי דלפין ומרינט

כַּפַּת החתול

בערב, בשובם מן השדות, מצאו ההורים את החתול על שפת הבאר, שם היה עסוק בטוּאלֶטה שלו.

"הנה הוא", אמרו. "הנה החתול שמעביר את כפתו מעל אוזנו. מחר שוב ירד גשם".

ואכן, למחרת כל היום ירד גשם. לא היה טעם לצאת אל השדות. מאחר שלא יכלו לצאת מן הבית, נעכר מצב רוחם של ההורים והם הפגינו חוסר סבלנות. דֶלפין, הבכורה, ומָרינט, היותר בלונדינית, שיחקו במטבח בהרצל אמר, בחמש אבנים, באיש תלוי, בזאב המתגנב ובבובות.[1]

"תמיד לשחק", רטנו ההורים, "תמיד להתבטל. ילדות כל כך גדולות. תראו אותן, גם כשיהיו בנות עשר הן ימשיכו לשחק. במקום לתפור משהו או לכתוב מכתב לדוד אלפרד. למרות שזה בטוח יביא יותר תועלת".

כשסיימו לגעור בבנות התנפלו על החתול שישב על אדן החלון והביט בגשם.

"בדיוק כמוהו. לא נוקף אצבע כל היום. לא חסרים עכברים שרצים מהמרתף לעליית הגג. אבל האדון מעדיף לקבל אוכל בלי להתאמץ בשבילו. זה פחות מעייף".

"יש לכם רק טענות כל הזמן", ענה החתול. "היום נועד לשינה ולהנאה. בלילה, כשאני דוהר בעליית הגג, אתם לא רצים אחריי לחלוק לי מחמאות".

"נכון. אתה תמיד צודק, כמובן".

לקראת הערב הוסיף הגשם לרדת, ובזמן שההורים הלכו לאורווה, שיחקו הבנות סביב השולחן.

"לא כדאי לכן לשחק בזה", אמר החתול. "אתן עלולות לשבור משהו. וההורים יכעסו עליכן".

"אם נקשיב לך", ענתה לו דלפין, "אף פעם לא נשחק בשום דבר".

"נכון", אמרה מרינט, "עם אלפונס (זה השם שהן נתנו לחתול), נצטרך לישון כל הזמן".

אלפונס לא התעקש, והבנות חידשו את ריצתן. במרכז השולחן עמדה צלחת חרסינה שבמשך מאה שנים הייתה שייכת למשפחה, והייתה חשובה מאוד עבור ההורים. תוך כדי ריצה נאחזו דלפין ומרינט באחת מרגלי השולחן, ומבלי לחשוב הרימו אותה. צלחת החרסינה החליקה לה אט־אט, נפלה על הרצפה והתנפצה לרסיסים. החתול, שעדיין ישב על אדן החלון, אפילו לא סובב את ראשו. הבנות חדלו מריצתן, ואוזניהן בערו.

"אלפונס, צלחת החרסינה נשברה. מה נעשה?"

"תאספו את השברים ותלכו לזרוק אותם לבור בחוץ. אולי ההורים לא ישימו לב. רגע, אבל כבר מאוחר מדי, הנה הם חוזרים".

למראה שבריה של הצלחת, כעסו ההורים כל כך עד שהחלו לקפץ כמו פרעושים ברחבי המטבח.

"ילדות ארורות!" צעקו, "צלחת שהייתה במשפחה במשך מאה שנה! ואתן שברתן אותה לרסיסים! לא ייתכן כדבר הזה, שתי מפלצות שכמותכן. עכשיו תקבלו עונש. אין יותר משחקים, ורק לחם צר!"

מתוך הנחה שהעונש קל מדי, הקדישו ההורים רגע נוסף למחשבה ואז אמרו לבנות בחיוכים מרושעים:

"לא, לא רק לחם צר. מחר, אם לא ירד גשם... מחר... חה! חה! חה! מחר, אתן תלכו לבקר את הדודה מלינה!"

דלפין ומרינט החווירו מאוד, הצמידו ידיים בתפילה והתחננו במבטיהן.

"תפילות לא יעזרו לכן! אם לא ירד גשם, אתן תלכו לדודה מלינה ותיתנו לה צנצנת ריבה".

הדודה מלינה הייתה אישה זקנה מאוד ורעה מאוד, ולה פה ללא שיניים וסנטר מזוקן. כשביקרו אותה הבנות בכפר שבו גרה היא לא חדלה לנשקן, מה שלא היה כל כך נעים, בגלל הזקָן, ולא החמיצה שום הזדמנות לצבוט אותן ולמשוך בשערותיהן. התענוג שלה היה להכריח אותן לאכול לחם עם גבינה שהעלתה עובש. ואם לא די בכך, הדודה מלינה גם חשבה ששתי האחייניות הצעירות שלה דומות לה מאוד, והבטיחה להן שעד סוף השנה הן יהיו ממש העתקים שלה, דבר שהדאיג אותן מאוד.

"ילדות מסכנות", נאנח החתול. "בשביל צלחת ישנה, שכבר הייתה סדוקה, זה בהחלט חמור מאוד".

"מה אתה מתערב? בעצם, אם אתה מגן עליהן, אולי זה סימן שעזרת להן לשבור את הצלחת?"

"הו, לא!" אמרו הילדות. "אלפונס לא זז מהחלון".

"שקט! אח! כולכם אותו הדבר. מחפים זה על זה. האחד יותר גרוע מהשני. חתול שכל היום ישן..."

"אם זאת צורת הדיבור שלכם", אמר החתול, "אני מעדיף להסתלק מכאן. מרינט, תפתחי את החלון".

מרינט פתחה את החלון והחתול קפץ לחצר. הגשם בדיוק פסק ורוח קלה טאטאה את העננים.

"השמיים מתחילים להתייבש", ציינו ההורים בשמחה. "מחר יהיה מזג אוויר שיתאים לביקור אצל הדודה מלינה. מזל גדול. נו מספיק, די לבכות! זה לא מה שיחזיר את הצלחת. במקום זה לכו וחפשו בולי עץ במחסן".

[1]    בקובץ הסיפורים מוזכרים משחקי ילדות לרוב, חלקם ישנים ואינם משוחקים בימינו וחלקם אינם מוכרים לקורא העברי. במקרים שבהם לא מצאתי מקבילה בעברית, השתמשתי בשמות משחקים בעלי עיקרון דומה או בתרגום מילולי, והוספתי הסבר כמיטב יכולתי (כל ההערות הן של המתרגמת).