ליצנים

"כשסבא יוצא לצעוד כבר מתקרב הערב. עכשיו השכן ממול, אדון פיודור, נדחק אל שיח הלנטנה שבצד השער שלו ומציץ בנו. בטוח שמוסתר היטב. סבא מניף יד בלי להביט, לא יודע אם הבחין בו או סתם תנועה לסמן התחלה. זקנים לא יכולים לחשוב בתוך הראש, לכן אומרים את המחשבה בקול, מקשיבים לדיבור של עצמם ויודעים מה חשבו.הבית של אדון פיודור ביתֿמשוגעים, גם בעצמו. את זה יודעים כולם.אני מצטרף תמיד לצעדות של סבא, אבל לא מסמן ביד. תפקיד של מי שהולך בראש.הוא עוד לא יודע שהיום תהיה הפעם האחרונה, גם אני לא. אבל כולם כן, לכן יצאו לפתחים להביט.כמו הצגה, כמו פרידה. אני מרגיש זקוף כשצועדים יחד וכולם מסתכלים." מילים מאוד מאופקות כותב עוזי גדור. בשפה שבורה הוא כותב אותן. הזמן מטעה. כאילו הווה תמידי שעדיין לא התרחש בו מה שצריך להתרחש, והלא הכול כבר קרה בו. פיסות קטנות של מציאות אחת גדולה, שבורה בתוך נשמתו לפיסות אלה.בסיפורים נרקמת חברה עברית בארץֿישראל מאובקת, צמאה למים. ליתר דיוק, נרקמת משפחה אחת בתוך מציאות זו, עמוסה כעס עצמי וחיפוש שלא נגמר. דומה שהוא אומר בצדק – אישי, אוטוביוגרפי, לאומי וגם כלל אנושי, כי מה שלא נפתר אז עדיין נותר בלתי פתור. היום עומד כולו בסימן של אז. מזווית טראגיתֿקומית הם היו ליצנים אז.ביסוד הפואטיקה של גדור עומדת הטענה כי הכול מִקשה אחת, וכל פתרון חייב להתחיל בפיסה הקטנה ביותר – טענה זו של זרם התודעה אבדה בתרבות הישראלית. אבל מי שיתאמץ ויקרא כאן, ימצא משמעות – גם לגבי חייו שלו, שכן, מזווית טראגיתֿקומית ליצנים נשארנו כולנו.פרופ' אורציון ברתנא