לצוד צהריים

"אפרופו אושר". הרבה אושר אין בשיריה של אביביה רז. הרי לא ניתן "לתפור לב שנחתך", בוודאי לא בלי הרדמה כללית של הרגישות. פעם, שונים היו פני הדברים. "פעם, / הייתי אשה נשואה / היו לי שלושה חדרים, איש / ילדה". היום נותר מה שנותר. אבל האם "יכולה צלע לבדה?" לא טוב היות האדם לבדו. רע מזה, האישה-שמן-הצלע לבדה.ספר מלא כאב. "בחדרים ריקים / מלא סדר". והנה גם הסדר מכאיב. זכרונות ילדות - "בחדרי זכרון ציורים על קירות נמחקים". אחר-כך. "חדרים מלא חולים אמא". אחר-כך, "גבר מדבר משלם מטלפן / בוקר". "מה אכפת לי אם היא נשרפת לחיות".אפילו אלהים - כאן הוא ממין נקבה, ברוח הימים - "כעסה... נחיריה עשן". לא כך היו הדברים צריכים להיות. משהו השתבש מאד.ואי-סדר זה ושיבוש זה גם בתחביר הגזור, המנותק, המנוכר. לפעמים מעין לשון עילגים של תינוקות, לפעמים ניתורי דמיון שרירותיים. לשון של בזה-אחר-זה, בלא חיבור, בלא רציפות, אבל בעלת הגיון משלה, מזכיר את הגיון "חרוזיו השחורים" של שמעון צבר אשר אין להניח שהכותבת הכירה. כאן גם אין הומור צברי או מחויבות סוציאלית, במקומם באו אמירות ותמונות נוקבות, מתריסות המייצגות את הדרך שבה כאב גולמי הופך לשירה: "שלום גבר / אותך סלע לא יזיז", או "תנאי הסביבה רק קוצים", או "אבקת פרפר על האותיות שחור". לשון שיר הדורשת קשב ופתיחות, שאז מתבהרות אותיותיה השחורות. "באותיות שחורות לצוד צהריים". צהריים של מי? כיצד היא מכנה עצמה בעוד ביטוי עז: "בתו של סיזיפוס".נתן זךאביביה רז - דר' לפסיכולגיה קלינית, עוסקת בפסיכותרפיה, ציור ופיסול. שיריה וסיפוריה התפרסמו בכתבי עת ספרותיים.