לשון בימי מהפכה

ספר זה דן בשני אירועים מאלפים: הטרנספורמציות של היהודים בתקופה המודרנית, ותחיית הלשון העברית העתיקה. שניהם היו, למעשה, תהליכים מורכבים ביותר, הכוללים ערבוביה גדולה של אישים, אירועים, זרמים, רעיונות ופעולותֿגומלין ביניהם. כל אלה היו דחוסים בתקופתֿזמן קצרה, בלבה של ההיסטוריה המודרנית של האנושות. מאז "נדידת העמים" שלפני התייצבות העמים האירופיים, אין אח ותקדים להשתנות טוטלית כזאת של עם שלם ולתחייתה של לשון עתיקה, כבמקרה שלנו.כדי להסביר את האירועים החדֿפעמיים האלה, אני מנסה להעלות במחשבה שנייה שדה רחב של תופעות התרבות ולהציג לקורא את ההיבטים העיקריים, יותר נכון: להציג "תמונת משפחה" (כלשונו של ויטגנשטיין) של רעיונות מתייחסים או סמוכים אלה לאלה. שמות ופרטים רבים מוזכרים כאן, שאולי לא כולם מוכרים למי שאינו מומחה בכל תחום ספציפי; הפונקציה של פרטים אלה אינה ללמד על כל פרט ופרט, אלא לספק חומר קונקרטי לסיפור הדרמטי הגדול. אבל המוקד הוא בסיפור עצמו.לכל אדם, ובפרט לסופר או לפוליטיקאי, יש תולדות חיים עשירות אירועים ורעיונות ורבות עניין. אבל מעֵבר לסיפורים האישיים יש מגמות כלליות, המתגלמות ומצטלבות בסיפורים הפרטיים. החשיבה הפנומנולוגית והסטרוקטורלית לימדה אותנו להסתכל במגמות כאלה.הסיפור אינו סיפור יהודי בלבד. מאה ועשרים השנים האחרונות – ובפרט שבעים השנים הראשונות, בהן מתרכז הספר (1880-1950) – ראו תמורות קיצוניות בתרבות המערב ובאנושות כולה. ביסודו של דבר, הטרנספורמציות של היהודים היו חלק מן התהליך הכללי. הן גילמו שורה של תופעות שהיו נחלת האנושות כולה: המעבר מציוויליזציה "ימיֿביניימית" ל"מודרנית" ומערבית (אצלנו – תוך דילוג על שלב הקפיטליזם); המתחים שבין מסורת תרבותית לרגישות "עכשווית" ובין אֶתניוּת לקוסמופוליטיוּת; עליית אנשים מן המעמד הנמוך אל המרכזים של תרבות מתוחכמת; התפקיד המכריע של לשון בזהותה של קבוצה חברתית; תהליכים של עיוּר (אוּרבּניזציה), הגירה, חילוּן, דמוקרטיזציה, חינוך המוני; המרכזיוּת החדשה של מדע ותקשורת וכו'. אבל בין היהודים אותם תהליכים עצמם הופיעו מאוחר יותר מאלה שבעמים המבוססים של אירופה – למעשה, באו בהתפוצצות אדירה של דור אחד או שניים – וממילא היו מהירים ודרסטיים יותר והקיפו חוגים רחבים יותר.התמורות שחלו ביהודים הקבילו לזרמים בוֿזמניים אחרים, שצמחו מאותו רקע עצמו ובאותה תנופה רדיקאלית, ובפרט: המשטרים האידיאולוגייםֿטוטליטריים של המאה העשרים והשילוב של אוּטוֹפּיה ואלימוּת שאִפיין אותם. אלה ראו את היהודי ואת דימוי היהודי כעניין מרכזי בתודעה, בפעולה, ובתעמולה – ובנקודות מוקד התנגשו עם הגורל היהודי. אבל אסור לנו להביא את שתי המגמות הדומות באופיין הכללי למכנה אידיאולוגי משותף. אין לראות בפשטות את התמורות בעולם היהודי כנובעות מן האידיאולוגיות הרדיקליות הכלליות.מכל מקום, בין היהודים הגילויים הללו הועמסו "קביעוֹת יֶתֶר"("Overdetermination" לפי המונח של פרויד) עלֿידי התכונות המיוחדות של המסורת, השפות, המנטליוּת והגורל היהודי. כאן היה עַם עִם היסטוריה ומיתולוגיה משלו ועם ספרייה של טקסטים וסוגי מבע קאנוניים, שאינם מעוגנים בשום שטח של קיומו הפיזי – ודווקא בתקופה של הגדרת עמים לפי הטריטוריה שלהם. זה היה עַם נווד, שנשא כמה שפות פרטיות ומשא היסטורי נכבד מסביב לכדור הארץ; עַם שסבל כמיעוטים אחרים אבל תיעד בלי הרף את הקורה לו, תוך שימוש בלשון שאובה מן הספרייה המסורתית; עַם שהורגל לשאול בלי הרף (או באופן פעיל להימנע מלשאול) על מהות זהותו – כל אלה הסיטו את הבעיה מן התחום הפוליטי לתחום האידיאולוגי והתרבותי. תרבות של כת אֶקסטֶריטוריאלית הייתה צריכה להתקיים בעולם של עמים חדֿלשוניים עם שלטון ריכוזי, ולהשתנות או להתמוסס בהם. זו הייתה קבוצה חברתית קטנה יחסית אבל רלוונטית לתודעת החברה הפוסטֿנוצרית כולה וממוקמת במוקדי ההתרחשות ההיסטורית. קבוצה זו קמה מרבצה בעידן המודרני והפעילה תוך זמן קצר תנועה צנטריפוגלית של מגמות סותרות, מעין קליידוסקופ חסר מנוח: ציונות וקומוניזם, ספרות עברית ויידישיזם, התבוללות ותרומה לתרבות המערב. כל זה עשה את הטרנספורמציות של היהודים לא רק לדוגמא יותר אינטנסיבית של מגמות כלליות, אלא למקרה מיוחד במינו. אכן, מנקודתֿהראות הפנימית, טרנספורמציות אלה שינו לחלוטין את אופיו של העם היהודי ואת אופיה של ההיסטוריה היהודית.