הגשם הצהוב

1

כאשר יגיעו אל מרומי סוברפוארטו, בוודאי כבר יתחיל להחשיך. צללים כבדים יתקדמו כגלים לאורך ההרים, והשמש, שתשתרך לפניהם שבורה ועכורה, שטופת דם, תיאחז בלי כוח בָּרְתָמִים ובערימות החורבות והשרידים של מה שהיה בזמנו (לפני השריפה ההיא, שהפתיעה בשנתן את המשפחה ואת כל חיותיה) האחוזה הבודדה של סוברפוארטו. ההולך בראש הקבוצה ייעמד בצד. הוא יתבונן בעיי החורבות, בבדידות האדירה והקודרת של המקום. בשעה שיחכה ששאר חברי הקבוצה יגיעו אליו, יצטלב בשקט. בלילה ההוא יבואו כולם: חוֹסֶה מִקָּסָה פָּנוֹ,[1] רֶחִינוֹ, צ'וּאַנוֹרוּס, בֶּנִיטוֹ הַפֶּחָמִי, אַיְנֵטוֹ ושני בניו, רָמוֹן מִקָּסָה בָּסָה.1 כולם גברים שהשנים והעבודה הקשיחו. גברים אמיצים, מורגלים מאז ומתמיד לעצב ההרים האלה ולבדידותם. אך למרות זאת – ולמרות האַלות והרובים, שהרי בלי כל ספק יבואו חמושים – תתלווה צללית של פחד וחרדה לעיניהם ולצעדיהם בלילה ההוא. גם הם יתבוננו רגע בכתלים הממוטטים של האחוזה השרופה, ואחר־כך יביטו הרחק, אל המקום שאחד מהם יורה עליו בידו.

במרחק, לפניהם, על מדרון ההר שמנגד, גגות אַיְנִיֵלְיֶה ועצי הכפר השקועים בין צוקים וטרסות, כבר יתחילו להתערבב אז בצללים הראשונים של הלילה, המגיע הנה, לנוכח המערב, תמיד הרבה יותר מוקדם. כשמסתכלים עליו מֵהתל, אינייליה נראה תלוי מעל לתהום, כמו מפולת של מרצפות ושל לוחות צִפחה מעונים. רק בנמוכים שבבתיו, אלה שהתגלגלו במורד, נמשכים אל הלחוּת ואל סחרחורת הנהר, השמש עוד תחלץ מהזגוגיות ומהצִפחה נצנוץ אחרון כלשהו. חוץ ממנו, השקט והשלווה יהיו מוחלטים. אף רעש, אף אות עשן, אף נוכחות או צל נוכחות ברחובות הכפר. אף לא רטט סתמי בווילון או בסדין התלוי בחלון, אחד מהחלונות הרבים שבמקום. בשום אות חיים לא יוכלו להבחין במרחק. ואף־על־פי־כן, מי שיתבוננו בכפר ממרומי סוברפוארטו, יֵדעו כי כאן, אפוף שלווה כה רבה, בקרב אינספור דומיות וצללים, אני שכבר ראיתי אותם אצפה לבואם.

הם שוב יֵצאו לדרך. אחרי חורבות הבית השביל שב ונמשך במורד ההר, ובדרכו אל העמק הוא חוצה יערות אלון ומשטחי צִפחה. הוא נעשה צר יותר בשיפולי ההר, צמוד כל הזמן למדרון, כנחש גדול המשתרך בחיפוש אחרי הלחות הסמוכה. לפרקים יאבַד לרגע בין השיחים. פעמים אחרות ייעלם כליל ולמשך זמן רב מתחת לסבך עבות של רתמים וחזזיות. רק אני עברתי בו בכל השנים האלה. הם יצעדו בשקט, אט־אט, כל אחד מהם יעקוב בדריכות אחרי הצועד לפניו. במהרה יגיע אליהם רחשו העמוק של הנהר. ינשוף כלשהו – אולי הינשוף העובר עכשיו על־פני חלוני – ישמיע את קריאתו בין יערות האלון. הלילה יֵרד ויחשיך, וההולך בראש הקבוצה יחדל מלכת וידליק את פנסו. כל הגברים יעשו כמוהו כמעט בו ברגע. כמו נמשכות אל אותו צל עצמו, כל העיניים יינעצו בסבך היורד אל התהום. ואז, באור הרפאים הצהבהב של הפנסים, בעוד הידיים מחפשות שוב בשקט את הליטוף העצבני של הנשק, יגלו בין עצי הצפצפה את צללית הטחנה – עודה מתנשאת, זקופה אך בקושי, מעל לריקבון של קיסוס ושִכחה, – ותיכף מאחוריה, לנוכח השמַים, יזדקר דיוקנו הנוגה של אינייליה: ממש לפניהם, קרוב עד מאוד, נועֵץ בהם את מבטו מבעד לחלל עינֵי חלונותיו.

שטף הנהר יציף את לִבם בשעה שיחצו את הזרם לאורך הגשר הצף, העשוי מקרשים ומבוץ סמיך. אולי ברגע ההוא אחד מהם יחשוב לִפנות לאחור ולשוב על עקביו. אולם יהיה מאוחר. הדרך תאבַד עם הנהר אחרי הכתלים הראשונים, והפנסים יאירו את הנוף העלוב של קירות וגגות הרוסים, של חלונות נפולים, של דלתות שנתלשו ממשקופיהן ושל תמונות שנעקרו ממסגרותיהן, של מִבנים שלמים הכורעים ארצה כראשי־בקר לצִדם של מבנים אחרים, שעודם עומדים על תִלם שלמים, מתריסים, אלה שאני יכול לראות עדיין כעת מבעד לחלון. ובקרב עזובה רבה כל כך ושִכחה רבה כל כך, כאילו מדובר ממש בבית־קברות, רבים מאלה שיגיעו יכירו לראשונה את כוחם הנורא של הסרפדים, שלאחר שהשתלטו כבר על הסִמטות ועל החצרות, מתחילים לפלוש ללב הבתים ולזיכרונם ומחללים אותם. אף אחד, פרט למשוגע – יחשוב יותר מאחד ברגע ההוא – לא היה מחזיק מעמד בודד לגמרי מול מוות כזה, מול הרס כזה, שנים רבות כל כך.

[1]    קָסָה פָּנוֹ, קָסָה בָּסָה – בֵּית פָּנוֹ, בֵּית בָּסָה. באזורים כפריים בספרד לכל בית יש שם, לרוב על שם מייסדו או שם אחד מיושביו.