קוראז' הנודדת

מבוא מפורט ונחוץ, ובו יובהר למי, ומתוך אילו נסיבות דוחקות, מספרת הרבֿנוכלת הזקנה, הצוענייה המשרכת דרכיה, קוראז', את קורותיה המופלאות והמוזרות ומציגה אותן לעיני העולם כולוכן, כה תאמרו, רבותיי, מי היה מעלה בדעתו כי אותה מופקרת זקנה תעז אי פעם להימלט מפני זעמו של האל?אך לאחר כל מה שאירע עד כה, לא נותרה עוד הברֵרה בידה! שכן קדחת נעוריה חלפה לה זה מכבר ודעתה נתיישבה עליה, ועתה נתעורר מוסר כליותיה ומעיק עליה לעת זקנתה הנרגנת; על כן תֵּבוש להמשיך עוד ועוד במשובות נעוריה הרבּות לאין שיעור, וקָצָה נפשה מלנצור בסְגוֹר לבה את זכר כל מעלליה. והנה החלה הנבֵלה הזקנה לראות ולחוש כי המוות מִדַּפֵּק זה כבר על דלתה, לסחוט ממנה את נשימתה האחרונה, ובעטיו נגזר עליה לצאת למסע בעולם הבא, שבו תיאלץ לתת דין וחשבון על כל מעשיה ומחדליה בעולם הזה. לפיכך כבר החלה, לעיני העולם כולו, לפרוק את כובד המשא מעל גבי חמורה הזקן, ובכך אולי תקל באותה מידה אף מהנטל הרובץ עליה, וסוף כל סוף תהיה לה תקווה לזכות ברחמי שמים.אכן, כך תאמרו מן הסתם, רבותיי היקרים. ואחרים יאמרו בלבם: האומנם מְדַמָּה קוּרַאש בלבּה כי שוב תוכל להלבין את עורה הבלוי והמרופט, שבנעוריה נהגה למשוח אותו בתמרוקי צרפת, לאחר מכן בשמן המור מאיטליה ומספרד, ולבסוף במשחת כינים מצרית ובשומן אווזים, ועוד השחירה אותו בפיח כדי להכהות את גונו? האוּמנם תשַווה בנפשה כי יעלה בידה להסיר את הקמטים החרושים עמוק במצחה החוטא ולהחליקם שוב למשעי כבעת תומתם הראשונה, לאחר שכבר גילתה ברבים את דבר כל משובותיה ועוונותיה אחד לאחד, כדי להשליך את משאם מעל לבּה? קשישה בלה זו, שכבר עומדת בשתי רגליה על סף הקבר, אם אמנם ראויה היא לקבר, אותה זקנה (כה תאמרו) שהתגוללה בימי חייה בכל מיני סחי ומָאוֹס ועמוסה היא בעוולות יותר ממניין שנותיה, בזנונים מעל למניין חודשיה, בגנֵבות יתר על מספר שבועותיה, בחטאי מוות מעֵבֶר למספר ימיה ובחטאים 'רגילים' רבים ממניין שעותיה; שעליהם – גם אם באה היא בימים – לא תיתכן עוד כפרה. וגרוטאה בָּלָה זו, האם גמרה בלבה להתפייס עם בורא עולם? האומנם עוד יעלה בדעתה ליישר את ההדורים, שכן בשל מוסר כליותיה החלה לחשוש כעת כי נכונו לה ייסורי גיהינום יותר מכל העינוגים שרוותה ושָׂבעה במשך כל ימי חייה? ואף היא – שארית איןֿחפץ ממשא החטא עלי אדמות – שלא רק התגוללה בכל מיני תועבה, אלא אף שיקעה עצמה בתהומות הרוע, אולי בכל זאת נותרה לה עוד מעט תקווה לזכות בַּחסד?כן רבותיי, כה תאמרו, כה תחשבו ואף תתמהו עליי, כאשר תגיע לאוזניכם הבשורה כי גמרתי בלבי להתוודות על כל חטאיי. אולם בשמעי זאת אשכח את זקנתי, ואז מרוב צחוק אשוב לנעוריי, או שאתפקע כולי לחתיכות.