כשההר הזיז את הים

. ואולי זה התחיל בפריס?אני צועדת לאורך שדרת עצים נטועים בצד הדרך ומחפשת את הבית שלי. עיני חולפות על פני בתים אפורים. אני עולה במדרגות לולייניות ומגיעה לעליית גג חשוכה. אמא יושבת שם, בפינה, רכונה על מכונת תפירה. היא מניעה את רגליה על דוושת הברזל, והגלגל הגדול מסתובב בקצב עצוב כשהיא מזמזמת לעצמה שיר ביידיש. היא לא מבחינה בי. ידיה אוחזות בקצוות של בד חלק ודוחפות אותו מתחת ל"פִיסעלֶע", רגלית המתכת הצועדת ומובילה את החוט קדימה, פנימה והחוצה, ומשאירה עקבות של תפירה מתמשכת בשביל מוכר וידוע.הטלאים הצבעוניים כמו נתפרים מעצמם מכח המבט הנוקב שאמי מטילה בהם. אני מתקרבת ונוגעת בידה: "מאַמע, וואַרט אַ מינוט... אמא, חכי רגע, אני מבקשת... מאַמע קוק מיך אָן!... אמא, תסתכלי עלי! תראי איך אני גדֵלה וצומחת".אבל היא אינה מפנה אלי את פניה. אני מנסה לאחוז בגלגל העליון ולעצור את תנועת המכונה, אבל היא מגבירה את הקצב וממשיכה להניע ברגליה את הגלגל. עיניה צמודות אל המחט שנעה על פני הבד והיא שולטת בה כבכישוף. ידיה מובילות את התפר בפיתולים, מציירות על הבד, וגופה נע ונעשה כפוף יותר ויותר עם קצב תנועת התפירה, עד שהוא מתמזג עם המכונה והופך לחלק ממנה.הבד מבחין בי פתאום. הוא נוזל, מתקדם ונשפך לקראתי. ספק עוטף ומחבק, ספק מלפף, מצמיד ומהדק, עד שאינני יכולה עוד לזוז, והוא נדחס בי, עד מחנק.ימים רבים ישבתי בעליית הגג, על הכיסא הגבוה מול החלון, לבושה בשמלה כחולה בעלת קפלים, שתפרה לי. שתי צמות קלועות בקפידה מונחות על ראשי כמו כתר, ושני סרטים, שאריות מהבד של השמלה, קשורים כמו שני פרפרים בצדי הראש. כך נצבתי מול החלון כמו בובת תצוגה מגוהצת ונקייה מחוסר שימוש.בחצר שבין הבניינים שיחקו ילדים. מבעד לחורים של וילונות התחרה הם נראו לי כמו נמלים כלואות בתוך סבך הרקמה. מפעם לפעם הצצתי אל אמא. היא ישבה רכונה על מכונת התפירה, עיניה עוקבות אחר המחט המתרוצצת על פני הבד, שקועה לגמרי בתפירה שאין לה סוף. בכל פעם שהייתי בטוחה שאין סיכוי שתפנה אלי את מבטה, תחבתי אצבע לתוך אחת הטבעות הקלועות ברקמת בד התחרה ומתחתי את החוטים עד שנקרעו. החור הלך והתרחב, עד שסוףֿסוף יכולתי לראות בברור את הנעשה למטה.