מחשבות על שפיטה

מתוך פרק 1 - שפיטה וצדק

מה הוא משפט צדק? שאלה נצחית זו מרחפת מעל עולם המשפט,[i] ולמעשה מלווה את ההיסטוריה של החברה האנושית: "צדק־צדק תרדוף".[ii] הכתיבה על תורת המשפט מציעה למתעניינים בשאלה זו תפיסות צדק שונות ומתחרות – צדק מתקן, צדק חלוקתי, צדק כהוגנות ועוד. במקביל, ניסיון החיים והתחושה הפנימית של כל אדם משמשים בסיס לתפיסה "אינטואיטיבית" של צדק, לאותה הרגשה שדבר מה הוא "צודק", "צודק חלקית" או "לא צודק לחלוטין". בהקשר הנוכחי אינני מבקשת לדון בתפיסות הצדק השונות באופן עיוני, אלא להציג את הדילמה של עשיית צדק בכלים שיפוטיים, תוך שימוש בדוגמאות מפורסמות של שופטים שנדרשו להכריע הכרעה גורלית. כל זאת, ברוח ההצהרה שאותה נדרש כל שופט להצהיר עם כניסתו לתפקידו: "לשפוט משפט צדק".[iii]

שופטים מודעים לתאוריות של צדק, אך מומחיותם היא בעשיית צדק משפטי – כזה שנעשה במסגרת הכללים המשפטיים.[iv] נוסף על כך, עשיית הצדק שלהם קשורה באופן הדוק לנסיבות המקרה הנדון.[v] היא אמורה להיות מושתתת על עקרונות סדורים, אך לא להיות מנותקת ממורכבותה של החוויה האנושית, מהחיים עצמם. עוד מאפיין של הצדק השיפוטי נסב על כך שאינו מוכרז ומוצהר בלבד, אלא נאכף, בתוקף המעמד המחייב שניתן להחלטות שיפוטיות. הוא אינו תאוריה, אלא מעשה. ההכרעה השיפוטית מכוונת לכך שהפעלת הכוח המסור למדינה תהיה צודקת. [...]

[i]     ראו למשל אהרן ברק "על משפט, שיפוט וצדק" משפטים כז 5 (1996).

[ii]    דברים טז, כ.

[iii]    הנוסח המלא של ההצהרה קבוע בס' 6 לחוק־יסוד: השפיטה. וזה לשונו: "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, ולשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים".

[iv]    על רקע זה, החלטות שעניינן הענקת סעד "מן הצדק", אף מחוץ למסגרת הדין, היו מאז ומתמיד נושא לדיון ולמחלוקת. ראו למשל בג"ץ 3511/02 עמותת "הפורום לדו קיום בנגב" נ' משרד התשתיות, פ"ד נז(2) 102 (2003).

[v]     ההוגים מתחום הריאליזם המשפטי הצביעו על כך שההכרעה השיפוטית מושפעת במידה רבה מן העובדות, ובעיקר מ"קִטלוּג" המקרה למערכת יחסים מסוג מסוים (כגון יחסי עובד־מעסיק, יחסי שוכר־משכיר), ולא מן הדוקטרינה המופשטת. ראו למשל Brian Leiter, Legal Realism and Legal Positivism Reconsidered, 111
Ethics 278, 280–285 (2001).