ג'וד האלמוני

מבוא למהדורה הראשונה / תומס הארדי

קורותיו של רומן זה (שלידתו בצורתו הנוכחית התעכבה במידה רבה בשל צרכים המתחייבים מפרסום בהמשכים בכתב־עת) הן בקצרה כדלקמן: המתווה הוכן ב־1890, על־פי רשימות שנכתבו מ־1887 ואילך, וחלק מנסיבות העלילה הושפעו ממותה של אשה שנה לפני כן.[1] באוקטובר 1892 ביקרתי שוב במקומות שהעלילה מתרחשת בהם; הסיפור נכתב בראשי פרקים ב־1892 ובאביב 1893, ובאורך מלא, כפי שהוא רואה אור כעת, מאוגוסט 1893 ובשנה שלאחר מכן. הרומן כולו, למעֵט כמה פרקים, היה בידי המוציא לאור בסוף 1894. ראשיתו כסיפור בהמשכים שהחל להופיע בכתב־העת "הארפר" בסוף נובמבר 1894, ושם המשיך להתפרסם מדי חודש בחודשו.

אך כמו במקרה של "טס לבית דרברוויל", הגרסה של כתב־העת היתה מותאמת ומקוצרת מסיבות שונות, ואילו המהדורה הנוכחית היא הראשונה שבה מופיע הרומן בשלמותו כפי שנכתב במקור. מתוך קושי להגיע להחלטה בעניין שמו בשלב מוקדם, הופיע הסיפור תחת שם זמני, ולאמיתו של דבר נבחרו שני שמות כאלה בזה אחר זה. שמו הנוכחי והסופי של הספר, שאני סבור, בהתחשב בכל הנסיבות, כי הוא הטוב מכולם, היה אחד הראשונים שחשבתי עליו.

לגבי רומן המופנה על־ידי גבר אל נשים וגברים בוגרים; המנסה להתמודד בכנות עם הזעם וסערת הנפש, הבוז והאסון, העלולים להעיק בעקבות הרגש העז מכל הידוע לאדם; לספר בלשון גלויה ובוטה על מלחמה קטלנית הניטשת בין גוף לרוח; ולהצביע על הטרגדיה של מטרות שלא הוגשמו, אינני חש שיש משהו בטיפול בו שאפשר להסתייג ממנו.

בדומה ליצירות קודמות של סופר זה, "ג'וד האלמוני" הוא פשוט ניסיון לשוות צורה ולכידוּת לשורה של מראיות־עין, או רשמים אישיים, וההתייחסות לשאלת עקיבותם או חוסר עקיבותם, קביעותם או ארעיותם, אינה בעלת חשיבות ראשונה במעלה.

ת. ה.

אוגוסט 1895

1

המורה עמד לעזוב את הכפר, וכולם נראו מֵצֵרים על כך. הטוחן מקרֶסקומב השאיל לו את הסוס והעגלה הלבנה הקטנה, המחופה יריעת ברזנט, להוביל את מיטלטליו אל העיר שאליה הועיד פניו, מהלך כעשרים מילין[1] משם, משהתברר שגודלו של רכב כזה מספיק בהחלט לחפציו של המורה הפורש. שכן מגורי המורה רוהטו בחלקם בידי מנהלי המשק, והפריט המגושם היחיד של המורה, נוסף על ארגז הספרים, היה פסנתר זקוף שקנה במכירה פומבית בשנה שבה חשב ללמוד נגינה. אך ההתלהבות דעכה, הוא לא רכש מעולם כל מיומנות בנגינה, והכלי שקנה היה מאז טרדה תמידית עבורו כל אימת שהעתיק את מקום מגוריו.

כומר הקהילה הסתלק למשך היום, שכן לא אהב לחזות בשינויים. הוא לא התכוון לשוב עד הערב, לאחר שיגיע המורה החדש וישתקע שם, והכל יזרום שוב על מי מנוחות.

הנפח, סוכן החווה והמורה עצמו עמדו נבוכים בטרקלין לפני כלי הנגינה. המורה העיר שגם אם יצליח להעלות אותו לעגלה, הוא לא יידע מה לעשות בו כשיגיע לכרייסטמינסטר, העיר שאליה הועיד פניו, היות שעמד להתגורר תחילה במעון ארעי.

נער קטן בן אחת־עשרה, שסייע בכובד ראש במלאכת האריזה, הצטרף לחבורת האנשים, ובשעה שהם שפשפו את סנטריהם, הוא פתח ואמר, מסמיק לשמע קולו־שלו: "לדודה יש מחסן גדול לעצי הסקה, ואפשר אולי לשים אותו שם עד שתמצא מקום קבוע, אדוני."

"רעיון טוב ויפה," אמר הנפח.

הוחלט לשלוח משלחת אל דודתו של הנער – בתולה זקנה, תושבת הכפר – לשאול אותה אם תסכים לאחסן את הפסנתר עד שמר פילוטסון ישלח מישהו לקחת אותו. הנפח וסוכן החווה יצאו לבדוק אם המחסה המוצע מתאים לשימוש, והנער והמורה נותרו עומדים לבדם.

"מצטער שאני נוסע, ג'וד?" שאל האחרון בחביבות.

דמעות עלו בעיני הנער, היות שהוא לא נמנה עם התלמידים היומיים הסדירים, שקִרבתם לחיי המורה היתה נטולת רגשנות, אלא ביקר בשיעורי הערב בלבד במשך כהונתו של המורה הנוכחי. התלמידים הקבועים, למען האמת, עמדו מנגד ברגע זה, בדומה לאי־אלו תלמידים ידועים מן ההיסטוריה, ולא ששו כלל להתנדב לסייע.

הנער פתח במבוכה את הספר שאחז בידו, ספר שמר פילוטסון העניק לו כמתת פרידה, והודה שהוא מצטער.

"גם אני," אמר מר פילוטסון.

"למה אתה נוסע, אדוני?" שאל הנער.

"אה – זה סיפור ארוך. לא תבין את הסיבות שלי, ג'וד. אולי תבין כשתגדל."

"אני חושב שאבין עכשיו, אדוני."

"טוב – אל תפיץ את זה. אתה יודע מה זאת אוניברסיטה, ומה זה תואר של אוניברסיטה? זה חותם איכות הכרחי לאדם המבקש לעשות משהו בתחום ההוראה. התכנית, או החלום שלי, לסיים את לימודיי באוניברסיטה, ולקבל אחר כך הסמכה להוראה. כשאעבור לגור בכרייסטמינסטר, או בקרבת מקום, אהיה במטה הראשי, אם אפשר לומר כך, ואם התכנית שלי מעשית בכלל, אני מעריך שהימצאותי במקום תעניק לי סיכוי טוב יותר לממש אותה מבכל מקום אחר."

הנפח ובן לווייתו חזרו. מחסן עצי ההסקה של גברת פוֹלִי הזקנה היה ללא ספק יבש ובר־שימוש; ודומה שהיתה מוכנה להקצות בו מקום לכלי הנגינה. לפיכך השאירו אותו בבית הספר עד הערב, כאשר תהיינה יותר ידיים פנויות להעברתו; והמורה העיף מבט אחרון סביבו.

הנער ג'וד סייע בהטענת כמה פריטים קטנים, ובשעה תשע טיפס מר פילוטסון וישב ליד ארגז הספרים שלו ושאר הכבודה, ונפרד מידידיו לשלום.

"לא אשכח אותך, ג'וד," אמר וחייך, בשעה שהעגלה יצאה לדרך. "היֵה ילד טוב, זכור; והתייחס יפה לחיות ולציפורים, וקרא ככל שתוכל. ואם תגיע אי־פעם לכרייסטמינסטר, אל תשכח לחפש אותי, למען ההיכרות הישנה שלנו."

העגלה חרקה על פני חלקת העשב ונעלמה מעבר לפינה ליד בית הכומר. הנער חזר לבאר שבקצה כיכר הדשא, שם השאיר את הדליים שלו כשהלך לסייע לפטרונו ומורו בהעמסת מיטלטליו. שפתיו רעדו כעת, ולאחר שהסיר את מכסה הבאר כדי להתחיל לשלשל את הדלי לתוכה, עצר ורכן במצחו ובזרועותיו על שפת הבאר. פניו לבשו ארשת ריכוז של ילד מהורהר שהקדים במקצת לחוש את עוקצם המר של החיים. הבאר שהביט לתוכה היתה עתיקה ככפר עצמו, ומן המקום שעמד בו כעת דמתה לצורה גלילית מוארכת שהסתיימה במשטח עגול ונוצץ של מים רוטטים בעומק מאה רגל.[2] היה שם מרבד טחב ירוק בסמוך לקצה העליון, ועלי שרך מעליו.

[1]    מיל – כ־1.6 ק"מ.

[2]    רגל – 30.5 ס"מ.

[1]    ייתכן שהאשה היא דודניתו של הארדי, טריפנה ספארקס. שירו "מחשבות על פֶנָה" נכתב במרס 1890.