הילדים של

גניבהבְּשֶׁל הדבר שנגנב מביתה, לא יכלה עדה להרות וללדת. היא לא ידעה מה נגנב, אבל לא היה לה ספק שהגניבה היא האשמה בכך.לפני שנים אחדות, כששבה הביתה, הבחינה שדלתה פתוחה לכדי סדק. עדה זכרה בביטחון מלא שנעלה את הדלת בצאתה, זכרה גם איך בדיוק טמנה, בעומדה מול ארון החשמל שבחדר המדרגות, את המפתח בתא הרוכסן שבארנק – שם אמנם נמצא המפתח גם בשובה, אלא שלא היה בו צורך, שכן הדלת הייתה, כאמור, פתוחה. עדה הדפה אותה קלות. הבית נדמָה שעודנו כפי עזבה אותו באותו בוקר, נדמה, אך עדה ידעה שלא כך הוא באמת. בחוש הריח שלה, חושו של בעלֿחיים בכל הנוגע לשלה, להוריה, לבֵיתה, לחפציה, ידעה שמישהו חדר פנימה ולקח דברֿמה.היא לא הזמינה את המשטרה. לבדה עברה בזהירות על תכולת החדר, פותחת את תיבת התכשיטים, תיבת עץ מגולפת לא גדולה, שהכילה טבעת וצמידים שהשאירה לה סבתה, שרשרת דקה שאבן ורודה בקצה, אותה השאיר לה מישהו שהיה קרוב אליה מאוד משך תקופה לא קצרה בחייה, ועוד כמה עדיים פשוטים שהיא עצמה רכשה בשווקים. היא בדקה בקפידה מגירה אחר מגירה, הופכת חפץ אחר חפץ, מזיזה את הספרים ממקומם שעל המדף, את הצעצועונים שרכשה בנסיעותיה לחו"ל, את אביזרי האיפור שלה.גם את הרהיטים דחפה והזיזה. אפילו את הספה הכבדה.הכול נדמה כשורה. ועדה ידעה שלא כך הוא. משך כל אותו אחר הצהריים ישבה עדה על הכורסה המשובצת, נושמת לאט, מנסה, ללא הצלחה, להבין. הערב ירד, והלילה, ובבוקר עדיין ישבה על הכורסה בעיניים פקוחות.לקראת השעה עשר היא התנערה, התרחצה ויצאה לעבודתה. על הגניבה לא סיפרה לאיש. אבל חייה שוב לא היו שלה.גם בעבור השנים, בבית אחר, בעיר אחרת, מתגוררת עם איש שמרבה לחבק אותה, שלואֵט חידושים באוזניה ובגופה, עדה יודעת שלעולם לא תהרה ללדת. מן הסתם אשה אחרת יולדת אי שם את ילדיה, אשה אחרת אומרת את שהיה עליה עצמה לומר.והיא עדיין לא יודעת מה נגנב.