העוז והחסד

a:3:{i:0;a:3:{s:5:"title";s:13:"גב הספר";s:2:"id";s:13:"גב-הספר";s:7:"content";s:0:"";}i:1;a:3:{s:5:"title";s:26:"על אודות המחבר";s:2:"id";s:26:"על-אודות-המחבר";s:7:"content";s:0:"";}i:2;a:3:{s:5:"title";s:37:"מבוא מאת גבריאל מוקד";s:2:"id";s:37:"מבוא-מאת-גבריאל-מוקד";s:7:"content";s:18059:"הזיכרונות המובאים כאן – של יוסף קומם – הכוללים גם הסתמכות על עדויות של אביו ושל בני משפחתו הנוספים, לרבות אלו של אחיו יצחק קומם, זיכרונות שנְסַבים בעיקרם על תקופת השואה, הם בגדר מסמך מדהים – ספרותי, היסטורי וביוגרפי. ראשית, הרי יש משהו מן-המדהים בכל הזיכרונות שבמרכזם תקופת השואה. למרות כל מה שסופר, וחֵרף כל הידוע לנו כבר בשפע פרטיו על התקופה ההיא ומוראותיה, אוחזת בנו מחדש התדהמה כל-אימת שנתקלים אנו בפרטי פרטים של אירועים שלא היה דומה להם בתולדות האנושות – מצד יצירת גיהינום אנושי (ובעצם בלתי-אנושי) עלי אדמות, ובמרכזו, או, על כל פנים, בתוכו, רצח מתוכנן של עם שלם, של מיליוני בניו ובנותיו, על-ידי לווייתן ביורוקרטי-רעיוני ממוּכּן בדמות הרייך השלישי. למען האמת, התדהמה הזאת אוחזת עדיין גם במי שנתפס בעצמו בין גלגלי מכונת-ההשמדה, בין כמבוגר ובין כילד (ועם קטגוריה אחרונה זו – של ילדות בלב השואה – נמנה, מוכה תדהמה עד היום מהאירועים, גם כותב שורות-המבוא הללו).
אולם הזיכרונות שלפנינו מציבים חטיבה מֶמוּאריסטית מיוחדת מאוד גם במסגרת הכללית המדהימה הזאת של סיפורים מימי השואה. כאן ראוי לציין כי הזיכרונות המובאים בחיבור הנוכחי אינם נְסַבים ברובם הגדול על תיאורי גיא ההריגה בעת חיסול-הגטאות ובמחנות-המוות, ורק המרד הפולני הגדול של אוגוסט 1944 וקרבותיו וקורבנותיו הרבים וסצנות מסוימות נוספות בתוך תיאורי החורבן וההרג בולטים כאן מהבחינה הזאת. אולם הזיכרונות שלפנינו נסבים בעיקר על הסצנה הנרחבת של הימלטות והסתתרות והצלה תוך סכנת-מוות מתמדת בקרב ה"רחוב" הפולני, ב"צד הארי" (על-פי הכינוי המקובל בתקופה ההיא). לפיכך, כל האמור לעיל על תוקפם של זיכרונות אלו מתייחס לא להשוואה עם תיאורי ההשמדה עצמה, כפי שהם מופיעים בעדויות או בספרי ק.צטניק, למשל, אלא לאותה תערובת של מציאות יומיומית ובלהה, של נצנוצי החיים הנורמליים והצד הגיהינומי של השלטון הנאצי, בין הגטו ובין הימָלטות ל"צד הארי" וניסיון ההישרדות בתוכו.
והנה, בספר זיכרונות-העדות שלפנינו מתואר פסיפס רחב-יריעה ורבגוני של תעוזה, בריחה, הסתתרות ומִבצעי אומץ, המצייר, על קליפה דקה ומבוקעת של שרידי נורמליות של חיים רגילים למחצה ב"צד הארי", את מאבק-ההישרדות מול מנגנון ענקי וטְרוּף אידיאולוגיה פושעת – וכל זאת בעורף מלחמת גוג ומגוג בין הוורמאכט והצבא האדום. לפסיפס החזותי הזה נלווית גם פוליפוניה של קולות. פסיפס-הזיכרונות המוצג לקורא הוא לא רק תיאור קַווי רב-מראות ומרתק של ממלכת-השטן שהשתלטה על אירופה התרבותית וגם צמחה מתוכה. לפנינו גם פוליפוניה – מקהלת קולות, דרמה בין-קולית של אסון והצלה.
בצד אחד של פוליפוניה זו מושמעים קולות-זיכרון על-אודות הצלה של האחים, יוסף ויצחק (אוMarek ו-Marian, כפי שכונו בשמותיהם הפולניים השאולים). אני מתייחס כאן לזיכרונות הכתובים של שני האחים, אם כי זיכרונותיו של יוסף הובאו במלואם ואילו זיכרונותיו של יצחק הודפסו בספר רק בתמציתם. מדובר כאן בזיכרון של ילדים בין השנים בין 1939 ל-1945, שגילם נע בין שלוש לעשר. בתחילה הם מופיעים שרויים במצב טוב ובביטחון בחיק משפחתם בעיר-הולדתם היפהפייה והעתיקה בפרובינציה – קאליש – ושוהים גם בנווה-קיט לפני פרוץ המלחמה ב-1 בספטמבר 1939 וגם מעט לאחר-מכן בין קאליש לוורשה. אבל בתקופה מאוחרת יותר מתנהלים חייהם בין הגטאות לבין חיים בזהות קאתולית שאולה בין פולנים ובמקומות-מסתור שונים עד בוא הגואל: הרוסים, הצבא האדום, שמיעֵך וניתֵץ בסופו-של-דבר את מכונת התוקפנות והרצח הענקית של הרייך, והציל גם את שני הילדים. הקולות של שני האחים משדרים לעתים סיפורי-קורות נפרדים; אך לעתים גלי-קול שלהם עולים זה על זה ויוצרים מעין התאבכויות-עלילה, מוסרים אותו מאורע בהתחלה באופן זהה, אך אחר-כך באופנים שונים שמסופרים על-ידי שני קולות, ולעתים גם מרצדים בריטוט של שני זרמי-תודעה ושני רצפי-זיכרונות שונים, כך שבולטים לעתים גם הבדלים של נוסח התיאורים ותוכנם. כך, למשל, הדי הזיכרונות של יצחק קומם, האח הבכור, נוטים יותר לצד ההכללה ולתיאור הסאטירי, בעוד זיכרונותיו של יוסף קומם, האח הצעיר, מדגישים לרוב תיאורים פיסיים של סביבת-העדות, לרבות מִתארי הבניינים עד כדי דיאגרמות מפורטות של מקומות-המסתור ועד בכלל. פלסטי ומזעזע במיוחד בין "תרשימים" אלה של מפות ההסתתרות הוא תיאור המדף העליון במקום-המחבוא, שנותר בו מוחבא ולא נגלָה האח הבכור, יצחק, בעוד סוכני הגסטאפו גילו וחשפו את מדורו התחתון של המחבוא והוציאו ממנו ממש מתחת לרגלי יצחק החבוי את יתר שלושת הנחבאים, שגם האח הצעיר היה ביניהם.
למקהלת הקולות של שני האחים מצטרף במסגרת הפוליפוניה שלפנינו קול חשוב ומרכזי שלישי – קולו של האב. הקול השלישי הזה מדהים לחלוטין – קודם-כול מהבחינה הפֶּרצֶפּטוּאַלִית, החושית, הראשונית והפשוטה. הרי זה קולו של איש חירש, שהתחרש בעת מחלה שפקדה אותו בילדותו המוקדמת, אשר מקיים את כל המגעים עם בני-שיחו בעת מבצעי-ההצלה בלב המציאות הרצחנית, על-ידי קריאת תנועות-שפתיהם. האב החירש, שהוא במקצועו מומחה למכונות-אריגה מתוחכמות ומבעלי מפעל מלפני המלחמה, הוא מומחה מעולה ומחונן במיוחד במלאכתו. בהיותו בעל מראה בלונדי עם עיניים כחולות ובעל מבנה גוף נמוך ומוצק, הוא דמה באורח מושלם לבעל-מלאכה פולני עממי, ובהיותו חירש, שדיבר בכל-זאת בשפה פולנית מושלמת ובשפה גרמנית מושלמת, חירשותו ומומחיותו בתחום ייצור וילונות-תחרה ומכונאות, ויכולת התקשורת שלו, למרות חירשותו, בפולנית ובגרמנית, הן שעוררו תשומת-לב מצד הסביבה, והחשד בדבר יהדותו רחק מבני-שיחו הפולניים והגרמניים ביקום הנאצי, שהוא חי ונע בו במשך שנות-המלחמה. הוא נתקבל כחָרש חירש פולני מומחה המנהל שיח גם עם הגרמנים בקאליש שבמחוז "וַרְתֶגַאוּ" המסופח לגרמניה, וגם ברחבי מחוז ה"גֶנֶרָל גוּבֶרנֶמֶנְט" (מחוז מקוצץ של פולין הכבושה) מוַורשה ועד קרַאקוּב. כך הוא התנהל במשך שנים של הסיוט באופן הנועז ביותר, בלב לוע-הארי. בתוך אפופיאה או אודיסיאה זו של הרפתקאות, בלב מלכות השטן, אשר בהם הצליח האב החירש להציל את בני משפחתו הגרעינית, המוחבאים והחיים אז במקומות שונים בפולין (מבצע ייחודי שכמעט לא ייאמן), בולט גם ממד של הצלת אוצרות ומטמונים כלכליים של המשפחה והפעלתם לעצם הקיום. כך, למשל, בולטת כאן מאוד ההרפתקה של איסוף מטבעות זהב של צד שלישי החבויים במרתף ובחורשות, תוך סיכון נפשות, וכן הברחה של חלקי-מכונות ייחודיים, השווים הון עתק – ובכלל הצד ה"מכונאי" והטכנולוגי הזה ניכר מאוד בזיכרונות הללו, גם על רקע רציחת מיליונים בבתי-חרושת של המוות. האב גילה תושייה רבה ומפליאה לאורך שנות הסיוט הנאצי במציאת מקורות פרנסה שונים, בחלקם אצל הגרמנים. הזיכרונות של האב והזיכרונות של הבנים ושל בני משפחה ואחרים המאזכרים אותו מתגבשים כאן לכדי אגדת "האב המציל" – ובכל מקרה זיכרונות האב מוסיפים עוצמה ומאצילים ממד אדיר על זיכרונות שני האחים. גם דמות אימם של האחים בולטת בזיכרונות; והיא, בנוסף להיותה ב"צד הארי" פעם לצד יוסף לאורך שנים ופעם לצד יצחק, הועברה בשלהי המלחמה, יחד עם אחותה ובת-אחותה, ממחנה מעצר של גולי-ורשה בפְּרוּשְקוּב למחנה הריכוז הקטלני שְׁטוּטְהוֹף וניצלה באורח נס גם ממנו ובכלל זה בבריחתה מ"מצעד המוות" ביער בעת הפינוי.
***
לזיכרונות יוסף קומם, אבי המשפחה ואחיו, הנְסַבים על תקופת-השואה, נוספים גם זיכרונות-עדויות של בני-המשפחה ואישים אחרים, המגבירים ומעצימים את אפקט הפוליפוניה. אך בצד כל אלה מסופר על-ידי הסב, האב ויוסף גם סיפור תולדות המשפחה מסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים בעיר המחוז קאליש. באמצעות תיאורי-מבוא אלה מואר גם הקאטאקליזם על רקע תולדות יהדות פולין – ונוסף כאן ממד של סולידריות אזרחית ומסורתית – בעיקר בין היהודים, אך גם עם פולנים לא מעטים, וההישרדות הפיסית והנפשית מוארת באור תרבות ומסורת מול הברבריות הנאצית.
הזיכרונות שלפנינו מסתיימים בפרקי חיים המתנהלים כבר אחרי השחרור: בפולין העממית, בבית-יתומים בצרפת, בפנימיית נוער באנגליה ובארץ-ישראל. מעניין כי דווקא פרקים אלה שאחרי השחרור, שהם, כמובן, גם בגדר חזרה לנורמליות מסוימת – לפרקי חיים רגילים – מורידים את המתח העילי של הזיכרונות, ומספקים רקע מעניין להשוואה בין מצבים קיצוניים למצבים קיצוניים פחות. אין ספק כי למרות כל הלחצים הרגשיים והפוליטיים שבאירופה ובארץ-ישראל אחרי 1945, הכול נראה פתוח ודי טוב בעצם, אחרי הטירוף והזוועה של הרייך השלישי. מעניין גם פרק הקליטה של שני האחים, האב והאם ויתר ניצולי המשפחה על-ידי הסב הלאומי-דתי הפטריארכלי והדומיננטי, בעל מפעלים ונדל"ן, שעלה ארצה כבר בשנות השלושים ופסח על חוויות השואה. בזמן שהיישוב העברי בארץ היה נתון במתח מחתרות, חלוציות ולחימה, הוא הדחיק את הטראומה הגדולה של השואה – ולניצולי השואה, כגון האב ושני האחים ואימם הוא היה סמל החיים הבריאים שלא נשרפו באש הגדולה, אך אולי גם אינם ממחישים אותה לעצמם.
***
נציין כי ספר-הזיכרונות שלפנינו מלוּוה בהרהורי-סיכום, ברפלכסיות, של האח יוסף המושמעים, לעת סיכום, ממרחק של ששים וחמש (!) שנים ומעלה – דבר המעניק בוודאי להרהורים אלה פרספקטיבה מסוימת לדברים – במידה שבכלל אפשר להעניק להם פרספקטיבה. לדעתי, הצדדים המעניינים ביותר ברפלכסיות, בהרהורי הסיכום הללו, הם שניים: הרובד האחד מצוי בפן הפולני שבהינצלות מהשואה, והשני משיק בפן קצת לא-צפוי – הרי הוא המימד הכלכלי של הינצלות משיני מכונת הרצח הנאצית.
בכל הזיכרונות הללו מופיעים הפולנים לא על-פי התבנית המקובלת מאוד בארץ – כאנטישמים כל-כולם, מהמלשינים והסחטנים עד למשתתפים פעילים במעשי-הרצח הנאציים. אמנם כל הדמויות השליליות הללו של הפולנים, העטות כעיט על שרידי מיעוט שנרצח וההולמות את הדימוי המקובל אצלנו, אכן מופיעות בזיכרונות שלפנינו, אך הן בגדר מיעוט ובוודאי לא בגדר רוב. הרי בצידם מופיעים גם פולנים לא מעטים (כגון משפחות קורופייסקה ול'וזה-נובאק הנאצלות), המצילים יהודים בצד פעילות במחתרת אנטי-נאצית. בין פולנים אלה רבים היו הומאניסטים, חילוניים וקתוליים, כשבקרב הקתוליים ניכר פיצול מעניין בין אנטישמיות חולנית לבין הומאניזם ועזרה ליהודים, או גם בין כל אלה לבין הימנעות מפעולות נגד השרידים. אבל ככל שנעה הקשת הציבורית והפוליטית שמאלה, לכיוון סוציאליסטי וקומוניסטי, כן היתה בולטת יותר הנכונות לעזור למיעוט היהודי המושמד. מכל מקום, שתי המשפחות המרכזיות שסייעו לבני קומם היו קתוליות-לאומיות. על כל פנים, מהבחינה הזאת ה"רקורד" של השמאל בפולין ובאירופה כולה הוא, בלי ספק, טוב יותר לאין ערוך מ"רקורד הימין". בכל מקרה, ככלל, שכבת האינטליגנציה הפולנית היתה באורח יחסי הרבה פחות אנטישמית מאשר שכבות האיכרים ותושבי העיירות הקטנות. אך כאן גם המקום להזכיר את גבורת המחתרות הפולניות במאבק נגד גרמניה הנאצית.
מעניין מאוד גם הצד הכלכלי, הלא צפוי במידה מסוימת, אך בולט מאוד גם הוא ודווקא הוא בזכרונות שלפנינו. לא רק שההצלה לאורך זמן היתה כרוכה לרוב במלאי מָמון שברשות האנשים הנמלטים והמסתתרים, אלא שמחסור כספי היה ממש זהה עם אובדן כמעט מיידי ובעקבותיו של מחסור כספי לא היה כלל קיום לאודים המוצלים. לכן בזיכרונות שלפנינו בולטים ביותר, ממש כמו המאבק על עצם ההסתתרות, גם המאבק הכלכלי, החל מפעילות ב"שוק השחור" ב"גנרל גוברנמנט", עד מימוש מטמונים חבויים של המשפחה ובמיוחד היכולת לאלתר ולהמציא מקורות תעסוקה, הכרוכים בסיכון. כל זאת גם כאשר הגיעה, למי שהגיעה, עזרה כספית מהג'וינט בסיוע הארגון הפולני "זֶ'גוֹטָה" שהקלה מאוד על השרידים שניצלו.
***
לבסוף לא אוכל שלא להתייחס לפן מאוד מסוים החייב, לדעתי, להשלים את הזיכרונות האלה והמצוי כמעט כל העת ברקע שלהם, אך דווקא הוא אינו מודגש בהם במיוחד. הכוונה לכוח שהציל את מי שנותר מאיתנו בחיים – ברית המועצות והצבא האדום בהנהגתם האמיצה והנחושה של יוסף סטאלין ומרשל ז'וקוב – והגבורה שלא תיאמן של העם הרוסי.";}}