הקיץ היפה

באותם זמנים כל יום היה חג. אך יצאו מהבית וחצו את הכביש וכבר התחילו להשתולל, והכול היה יפה כל כך, במיוחד בלילה, וכשחזרו עייפות עד מוות עוד קיוו שיקרה משהו, שתפרוץ איזו שׂרֵפה, שבבית ייוולד ילד, או שהיום יאיר פתאום וכל האנשים יצאו לרחוב, ואפשר יהיה להמשיך ללכת וללכת עד לכרי הדשא ומעבר לגבעות. "אתן בריאות, אתן צעירות," אמרו להן, "אתן נערות, אין לכן דאגות, כמובן." ולמרות זאת, אחת הנערות, טינה, זו שיצאה צולעת מבית החולים, ובבית לא היה לה מה לאכול, גם היא צחקה על כל שטות, וערב אחד, בשעה שדידתה מאחורי כל השאר, נעצרה פתאום ופרצה בבכי מפני שללכת לישון היה מעשה טיפשי שבא על חשבון שעות השמחה.

ג'יניה, אם תקפו אותה רגעי משבר מעין אלה, לא הפגינה זאת אלא ליוותה את אחת מחברותיה לביתה ודיברה ודיברה עד שלא ידעו עוד מה לומר. וכך כשהגיע הרגע להיפרד, הן כאילו כבר היו לבדן זה זמן רב, וג'יניה חזרה הביתה בשלווה ולא הצטערה שאין בחברתה איש. הלילות הכי יפים, כמובן, היו בשבתות, כאשר הלכו לרקוד ולמחרת יכלו לישון. אבל די היה גם בפחות מזה – היו בקרים שבהם יצאה ג'יניה לעבודה ושמחה על כברת הדרך המצפה לה. האחרות היו אומרות: "אם אני חוזרת מאוחר, אני מנומנמת אחר כך, אם אני חוזרת מאוחר, מַחטיפים לי."

אבל ג'יניה לא התעייפה אף פעם, ואחיה, שעבד בלילות, פגש אותה רק בארוחות הערב, ובימים ישן. בצהריים (סֶבֶרינוֹ היה מתהפך במיטה כשנכנסה הביתה) ערכה ג'יניה את השולחן ואכלה בתחושת רעב, לעסה לאיטה והקשיבה לקולות הבית. הזמן עבר בעצלתיים, כמו שהוא עובר בבתים ריקים, ולג'יניה היה זמן לשטוף את הכלים שציפו לה בכיור, לנקות קצת; ואחרֿכך להשׂתרע על הספה מתחת לחלון ולהניח לעצמה להתנמנם לקול תקתוק השעון המעורר שבחדר השני. לפעמים גם הגיפה את התריסים כדי להחשיך את החדר וכדי לחזק את ההרגשה שהיא לבד. בכל מקרה, בשעה שלוש נהגה רוזה לרדת במדרגות ולעצור לגרור את הדלת, בשקט, שלא להעיר את סברינו, עד שג'יניה תענה לה שהיא ערה. ואז היו יוצאות יחד ונפרדות בתחנת החשמלית.לג'יניה ולרוזה לא היה דבר במשותף, אלא אותה כברת דרך וכוכב עשוי חרוזי זכוכית שנעצו בשׂערן. אבל פעם אחת כשעברו על פני חלון ראווה אמרה רוזה: "אנחנו נראות כמו אחיות," וג'יניה שמה לב שאותו כוכב הוא המוני, והבינה שעליה לחבוש כובע אם אינה רוצה להיראות גם היא כמו פועלת. מה גם שרוזה עדיין נמצאת בחזקתם של אביה ואִמה, ומי יודע בעוד כמה זמן תוכל לקנות לה כובע.

כשרוזה הייתה באה להעיר אותה, אם לא היה מאוחר מדי נכנסה אליהם; וג'יניה נעזרה בה כדי לסדר את הבית, והייתה צוחקת חרש על סברינו, שכמו כל הגברים לא ידע מה זאת אומרת לתחזק בית. רוזה נהגה לקרוא לו "בעלך" כדי להמשיך ברוח הבדיחה, אבל לעתים קרובות התקדרה ג'יניה וטענה כנגדה שזה לא משמח כלֿכך כשמוטלות עלייך כל טרדות משק הבית אבל אין לך גבר. היא התבדחה, ג'יניה, מכיוון שדווקא נהנתה להישאר באותה שעה לבדה בדירה, כמו בעלת בית, אבל לרוזה היה צריך להסביר מדי פעם שהן כבר לא ילדות. גם ברחוב לא ידעה רוזה להתנהג כמו שצריך, והייתה צורחת, צוחקת, מסתובבת לאחור – ג'יניה רצתה לחנוק אותה. אבל כשהן הלכו יחד לרקוד, היה צורך ברוזה מפני שהיא פנתה לכל אחד ואחד בישירות, בלי גינונים, ובשיגעונות שלה גרמה לאחרים להבין שג'יניה מעודנת יותר. באותה שנה יפה כלֿכך, שבה הן התחילו לחיות לבדן, הבחינה ג'יניה עד מהרה שההבדל בינה לבין האחרות הוא שהיא לבדה גם בבית – סברינו לא נחשב – ושהיא, בת הששֿעשרה, יכולה לחיות כמו אישה. לכן כל עוד היה הכוכב תקוע בשׂערה הרשתה לעצמה ללכת בלוויית רוזה, ששִעשעה אותה. בכל השכונה לא הייתה עוד מישהי שידעה להשתטות כמו רוזה, כשרצתה בכך.

ידעה איך לצנן את רוחו של כל אחד ואחד, כשהיא צוחקת ובוהה באוויר, והיו ערבים שלמים שבהם כל מה שעשתה או אמרה היה רק העמדת פנים. והיא התקוטטה כמו תרנגול קרב. "מה יש לך, רוזה?" היה שואל מישהו כשחיכו שהתזמורת תתחיל לנגן. "אני פוחדת," הייתה אומרת ועיניה יוצאות מארובותיהן; "ראיתי שם מאחור זקן אחד שתוקע בי מבטים, הוא מחכה לי בחוץ, אני פוחדת." בןֿשיחה לא היה מאמין לה. "זה בטח סבא שלך." "טיפש." "אז בואי נרקוד." "לא, כי אני פוחדת." ג'יניה באמצע סיבוב הריקוד הייתה שומעת שבןֿשיחה של רוזה צועק: "את לא מחונכת, מכשפה, לכי תתחבאי, תחזרי לבית חרושת!" ורוזה הייתה צוחקת וגורמת גם לאחרים לפרוץ בצחוק. אבל ג'יניה המשיכה לרקוד וחשבה שדווקא ביתֿהחרושת הוא שגרם לנערות להידרדר כך. ובעצם די להביט במכונאים, שגם הם עשו היכרות בעזרת התבדחויות כאלה.