הבן החורג

מן הדברים הריקים ההם נותר בי מעל לכול השפע של השמים. יותר מפעם חשתי עצמי זערורי תחת הכחול המורחב הזה: בחוף הצהוב, היינו כנמָלים בלִבו של מדבר. ואם כעת, כשאני זקן, אני מבלה את ימיי בערים, הרי זה כיוון שבערים החיים מתנהלים במאוזן, כיוון שהערים מסתירות את השמים. לעומת זאת, שם, בלילה, היינו ישנים בחוץ, כמעט מעוכים על ידי הכוכבים. הם היו כמו בהישג יד והם היו גדולים, רבים מספור, בלי הרבה שחור בין כוכב לכוכב, כמעט מפיצים ניצוצות, כאילו השמים היו קיר מנוקב של הר געש פעיל שאפשר לראות את תבערתו הפנימית מבעד לנקביו.היַתְמוּת דחפה אותי לנמֵלים. ריח הים והקנביס הלח, המפרשׂים האטיים והנוקשים המתרחקים וקרבים, שיחותיהם של המלחים הזקנים, ניחוח מרובה של תבלינים וערמות של סחורות, זונות, אלכוהול וקברניטים, קול ותנועה: כל אלו ערסלו אותי, כל אלו היו ביתי, העניקו לי חינוך וסייעו לי לגדול, ועד לאן שזיכרוני מגיע, הם ממלאים את מקומם של אב ואם. נער שליח של זונות ומלחים, סבל, ישן מפעם לפעם בביתם של קרובי משפחה, אולם על פי רוב על השקים במחסנים, הותרתי מאחור את ילדותי אט אט, עד שבאחד הימים אחת הזונות שילמה עבור שירותיי במשגל חינם – שבמקרה שלי היה הראשון – וכששבתי משליחות, מלח העניק לי פרס על זריזותי בדמות כוסית אלכוהול, וכך, כמו שאומרים, נעשיתי גבר.הנמלים כבר לא הספיקו לי: תקף אותי רעב ללב ים. הילדות מייחסת את אי הנוחות של העולם לבורותה ולגמלוניותה שלה עצמה; נדמה לה שהרחק, בחוף הנגדי של האוקיינוס והניסיון, הפרי טעים יותר ואמיתי יותר, השמש צהובה ומיטיבה יותר, דבריהם ומעשיהם של בני האדם מובנים יותר, צודקים ומוגדרים יותר. מלא התלהבות מכוח הסברות הללו – שהיו גם פרי הדלוּת – התחלתי לפעול כדי להתקבל כנער סיפון, בלי לדאוג יתר על המידה בכל הנוגע ליעד המדויק שאבחר: הדבר החשוב היה להתרחק מן המקום שהייתי בו, להתרחק לנקודה כלשהי באופק המעגלי, אל מקום של אינטנסיביוּת ועונג.באותם ימים, היות שזה כעשרים שנה התגלה שאפשר להגיע אליהם בכיוון מקום שקיעת השמש, האופנה הייתה איי הודו; הספינות שבו מהם כשהן עמוסות תבלינים, או חבוטות ומרופטות, לאחר שנסחפו בימים לא מוכרים; בנמלים לא דיברו אלא על כך, והנושא הוסיף לעתים דוק של טירוף במבטים ובשׂיחות. מה שאינו מוּכּר הוא בגדר הפשטה; מה שמוּכּר, הוא מִדבר; אבל המוּכּר למחצה, מה שנצפה במעורפל, הוא המקום המושלם להניד בו את ההשתוקקות ואת ההזיה. בפיהם של המלחים הכול התערבב בכול; הסינים, ההודים, עולם חדש, אבני החן, התבלינים, הזהב, תאוות הבצע והאגדה. דיברו על ערים מרוצפות בזהב, על גן עדן עלי אדמות, על מפלצות ימיות שעולות פתאום מן המים ושהמלחים טועים לחשוב שהן איים, עד כדי כך שהם יורדים מספינותיהם ועולים על גב המפלצות וחונים בין הבליטות בעורן האבני ומלא הקשׂקשׂים. אני הקשבתי לשמועות הללו בפליאה ובלב מפרפר; כמו כל הילדים האמנתי שנועדתי לכל התהילה ושאני חסין מכל אסון, ועם כל סיפור מעשה חדש ששמעתי, בין אם שמח ובין אם מלא אימה, רצוני לעלות על סיפון אנייה גדל והלך. לבסוף נִקרתה בדרכי ההזדמנות: קברניט אחד, נווט ראשי של הממלכה, ארגן מסע לאיי מָלוּקוּ,[1] והתמזל מזלי ששׂכרוּ אותי כחבר בצוות.[1] איי מלוקו הם חלק מקבוצת האיים האינדונזיים, אך הספינות הללו מפליגות מאירופה מערבה, בכוונה (לפי הסברה הרווחת באותם ימים) לקצר את דרכן לאסיה.GetBooks