תרגום : יונתן ניראד
מחיר קטלוגי:
112.00
₪
מחיר באתר:
₪112.00 ₪78.40
פלורנטין, הרומן הראשון שכתבה אישה יהודייה, היה פרי עטה של דורותיאה מנדלסון (1839-1764), בתו של הפילוסוף משה מנדלסון ואחת מנשות הסלונים היהודיים בברלין. הספר, שהתפרסם בעילום שם ב־1801, נכתב בתקופה סוערת בחייה, לאחר שנפרדה מבעלה שמעון פייט וקשרה את גורלה במשורר והסופר פרידריך שלגל, שאף הופיע על עמוד השער כעורך.
פלורנטין נוצר על קו התפר שבין הנאורות לרומנטיקה המוקדמת, שני זרמים שאליהם היו למנדלסון קשרים אישיים ורעיוניים הדוקים. עלילת הספר, העוקבת אחר סיפור חייו של הגיבור פלורנטין, מאפשרת למנדלסון להתבטא בנושאים שהרבו להעסיקה, החל מביקורת דתית – חיציה כוונו בעיקר לכנסייה הקתולית בטרם שיערה שתצטרף בעצמה לשורותיה, וכן ביקורת פוליטית־חברתית, כולל הבעת תמיכה במהפכה הצרפתית וברעיונות סוציאליסטיים, ועד ביקורת מגדרית, תוך הבלטת דמויות נשים שהרחיבו את תחומי פעילותן מעבר לגבולות שהכתיבו נורמות מגדריות דאז.
מלבד תרגום עברי ראשון של פלורנטין, מהדורה זו כוללת נספחים שמאירים את היצירה ואת הקשר כתיבתה, וכן פתח דבר מאת פרופ׳ שמואל פיינר ואחרית דבר מאת עורכת הספר ד״ר נטלי ניימרק־גולדברג.
רוח האדם מבכרת להימלט מן המהומה הקטנונית
של העולם, היכן שהמגוחך שולט בכיפה ברוב רצינות,
היא שואפת אל על, אל ממלכתה העליזה של ההיתוּליוּת,
באצטלה של קדושה רגשנית:
כשאדים קרירים של אתר נושבים סביב רוח האדם בקלילות,
היא לעולם לא תוכל עוד לגור למטה;
וההיתוליות עד מהרה תזכה לגמול של רצינות,
כך שתרגיש כחדשה בממלכתה שלה.
משאלות הלב שמושכות אותךְ למלאכת הכתיבה,
הרצינות העליזה ששקעת בה,
יהיו הן לך חייךְ החבויים והשקטים;
את מה שכתבת כדי להימלט מן העולם
עלייך להחזיר לו בהיתוליות מעושה,
כי רק הודות לעולם יכולה את לכתוב.
**
הניחי לאומץ לב אצילי להקים את המזבח בגוונים לבנים,
הניחי לדמיון לנשוב ברמה בלהבות של אש סגולה,
ובקרוב תראי במרכז אהבה,
היכן שעמודי האש ניצתים – וירוק הוא צבעם.
עלי הדסים יפלסו להם את דרכם מבעד לתלתלים חומים,
החבר מולך יעמוד, בידיו פירות זהובים,
הילדים אז יבואו אלייך, מוקפים בפרחים,
ויעטרו את אחותם בעלים של דפנה וּורדים.
לפנים היה זה מנהגם הטוב של הציירים
לבטא את משמעותה של תמונה בקווים ספורים,
שהכילו בתוכם את ההתאמה בין הצבעים;
וכך גם התמונה הזו עשויה להעז ולהצביע באומץ
אל טבורה של מלאכת הכתיבה, אל תוך תוכה,
בעוד משחקת בצבעים סביב האהבה המתוקה.
היה זה אחד מן הבקרים הראשונים היפים ביותר באביב של אותה שנה. מכל עבר – בשדות, בכרי הדשא וביער – עדיין היה אפשר להבחין בעקבותיו של החורף שעבר, ובקשיחות שבה היכה סביבו במשך זמן רב. פעם נוספת פרש את אברותיו בסערה רבת עוצמה, אבל זו הייתה הפעם האחרונה. הסערה גירשה את העננים, השמש פרצה לה דרך, וחום עדין ומתון התפרש לו בזרמים בחלל האוויר. גבעולים צעירים של עשב בצבצו מן האדמה, סיגליות ופרחי בְּכוֹר־אביב מתוקים זקפו ביראה את גביעיהם, האדמה שוחררה מכבליה וחגגה את יום נישואיה.
סוס ורוכבו העפילו בעוז במעלה גבעה אחת בדהרה קלה. שקוע כולו בהנאה מן התפארת המקיפה אותו ובהגיגי־דמיון שטלטלו אותו פעם לכאן ופעם לכאן, החמיץ האיש את הדרך הנכונה, ועכשיו מצא את עצמו לפתע אל מול יער שהיה עליו לחצות אותו, אלא אם כן יחליט לחזור כלעומת שבא; הוא לא הצליח למצוא דרך אחרת. זמן רב התחבט מה יעשה.
'לחזור עכשיו פירושו של דבר שהתייגעתי לשווא. הייתכן שלחינם נקלעתי לפה? אל היער הזה נקלעתי בערך כמו שנקלעתי אל החיים... נראֶה שהחמצתי את הדרך הנכונה בַּכול. וכיצד זה קרה הדבר? ומה אם ממילא אין לי אפשרות לחזור על עקבותיי, לא עכשיו ולא בחיים בכלל...? מי ייתן והמסע שלי יתנהל כשם שמתנהלים חיי, וכשם שמתנהל הטבע כולו: תהיה תנועה קדימה, ללא לאות...! ובמה איתקל במסע החיים הזה, בחיי המסע האלה...? אני מתהדר בכך שאדם חופשי אני, וקרני השמש האלה, ההקפה העדינה הזו של קרני השמש, הניצנים הצעירים, הציפייה שהדברים סביבי מקרינים, בה האשְמה שגם אני מצפה... ולְמה אני מצפה? הרי על רקע כל הססגוניות הזולה שחייתי בקרבה, התקווה והציפייה כבר השתמטו ממני מזמן! רק דבר אחד עוד חסר להשלמת האבסורד: שהדרך הזו תוביל אותי לבסוף למקום השמור לכל חי, למקום שאליו מגיע לבסוף בהכרח כל בשר'.
בעודו מהרהר כך ולועג לעצמו, המשיך האיש לרכוב במהירות, אך בסופו של דבר הרגיש שסוסו מתעייף, מה גם שהוא עצמו היה ספוג במים מהגשם הלילי. עכשיו ביקש לו בליבו שימצא קורת גג בקרוב, כדי שיוכל לנוח זמן מה.
"אל ייאוש, סוסי הלבן! שנינו צריכים להמשיך בדרכנו; אבל אין זאת אלא הגיוני שמצבך עכשיו לא גרוע ממצבי שלי".[2]
במילים אלו זינק מעל סוסו, הרפה מעט את חגורת הבטן של האוכף, והוביל את הסוס מאחוריו כשהוא משתמש במושכות כחבל הובלה. הסוס השמיע צהלה ורקע מעט ברגליו, כרוצה לאותת שהוא שבע רצון. בעל הסוס סב לעבר החיה, נעמד תחתיה, הניח את שתי כפות ידיו על צידי ראשו של הסוס, כף יד אחת בכל צד, והביט בו בעיניים רציניות.
"הרשה לי לחבק אותך, סוסי הלבן," אמר האיש, "אתה בעל חיים מלכותי! בעל חיים שנועד למלכים! כל מה שחסר לשנינו כדי שינציחו אותנו בהיסטוריה – אותך כדוגמה ומופת לנאמנות והכנעה, ואותי כדוגמה לאדם שהתנשאותו מסבירת פנים וידידותית – הוא שיהיה לי כס מלכות, ואתה תהיה הנתין שלי. אני בטוח שאתה כולך מתפלא ושמח על כך שדווקא אני הוא ולא אחר שרוכב על גבך עד קץ ימיך כחיה צייתנית, ואין ספק שהדבר עושה אותך לסוס מאושר ביותר. שמא עלתה בראשך ההשערה שהקלתי את עולך רק כדי שלא תעמוד מולי כשאתה כנוע לחלוטין, וההרגשה הזו תוביל אותך אל האבדון, עוד בטרם אספיק בכלל להתגעגע אליך? לי זה ברור, כמובן, אבל אתה, אל לך לגלות זאת לעולם, כי עליך להיות מאושר; אל לו לאיש לערער לעולם את אמונתך הנבונה בכך שאתה, על אף שאתה חסר תבונה ומסתפק במועט מתוך כניעה, הינך חיה מאושרת – סמוך עליי בעניין זה, אני אדאג שזה יישאר כך".
הוא הרפה מראשו של הסוס ונשען זמן מה על החיה כשהוא שקוע בהרהורים. עיניו השקיפו על סביבותיו, פעם הביטו בדברים שסבבו אותו בהנאה שממש חיממה את ליבו, ופעם פנו להשקיף בערגה אל המרחקים. היו לו רגעים שבהם לא היה מודע לשום דבר מעיק, וגם לא לכל זיקה מן העבר. במיוחד כשהיה לבדו והעביר את שעותיו תחת כיפת השמיים, הרגיש כאילו השאיר מאחוריו כל מה שאי־פעם הכאיב לו, ושעכשיו הוא הולך לקראת עתיד עליז יותר. הוא היה מסוגל לדמיין לו שמת אך לפני רגע, ועם התחושה הטובה יותר הזו, של עתיד טוב יותר שצפוי לו, הוא עבר לצורת קיום יפה יותר.
'איזו תקווה כמֵהָה, משערת־מצפָּה, שוב דוחפת אותי אליכם, בני האדם? מדוע אני נכנע מחדש למוסדותיכם האוויליים? שמא לא ידוע לי שמה שאני מחפש אצלכם הוא כבר מזמן לזרא לי...? יפה פה ביער! פה אני רוצה להישאר... כן – כאן, כאן עליי להישאר...! לבדי...? לא, לא לבדי...! איתה...! עיניי עוד לא ראו אותה, אבל אני מכיר אותה... כן, היא תעזוב את כל מה שטוען לַזְּכוּת לעכב אותה, ולאחר שתמצא אותי, היא תלך בעקבותיי לכאן, ופה היא תחיה איתי את האהבה. הניחי לי לחבק אותך בזרועותיי! בואי, מִצאי לך מנוחה לצד הלב הזה, שסבל ממכות גורל קשות, כמו ליבך שלך; הניחי לי לייבש את דמעותייך, הביטי סביבך! מה שעזבת לא היה העולם: שלשלאות, חומות שמאחוריהן צר המקום – האם לזאת קראת העולם החופשי, היפה...? חלום קשה היה לך, עורי נא, ומִצאי פה את שחיפשת...!'
לא הרחק ממנו נשמעה ירייה, וזמן קצר אחר כך נשמעה צעקה לעזרה. בתוך רגע חיזק את האוכף ואת הארכובות, שכח את חלומותיו, את עייפותו של הסוס ואת עייפותו שלו, הניף את עצמו על סוסו ודהר במהירות לאזור שממנו הגיע קול הצעקה. הוא מצא עצמו עומד בקרחת יער קטנה, מוקפת בצפיפות בעצים, ממש במעבה היער. נער לבוש בהידור, שהוביל לצידו סוס ללא רוכב, הגיע אליו בדהרה חפוזה על סוס משלו.
[1] חלק זה נכתב על־ידי פרידריך שלגל.
[2] הרומן נכתב בראשית המאה התשע־עשרה, ועל כן החלוקה לפסקאות וכן חלק מסימני הפיסוק אינם תואמים את הנורמות הקיימות כיום. היכן שהדבר היה עלול להפריע לחוויית הקריאה, נעשתה התאמה לנורמות הנהוגות כיום בחלוקה לפסקאות ובסימני הפיסוק (הערת המתרגם).
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו במייל
פתח דבר: “סוף־סוף התחלתי למצוא שפה
לבטא בה את רגשותיי” מאת שמואל פיינר…………………. 9
מאת המוציא לאור………………………………………………… 19
פרק ראשון………………………………………………………….. 21
פרק שני……………………………………………………………… 38
פרק שלישי………………………………………………………….. 43
פרק רביעי…………………………………………………………… 49
פרק חמישי…………………………………………………………. 54
פרק שישי…………………………………………………………… 61
פרק שביעי………………………………………………………….. 71
פרק שמיני………………………………………………………….. 95
פרק תשיעי………………………………………………………….. 104
פרק עשירי………………………………………………………….. 112
פרק אחד־עשר……………………………………………………… 134
פרק שנים־עשר……………………………………………………… 150
פרק שלושה־עשר………………………………………………….. 164
פרק ארבעה־עשר…………………………………………………… 178
פרק חמישה־עשר………………………………………………….. 189
פרק שישה־עשר……………………………………………………. 196
פרק שבעה־עשר……………………………………………………. 215
פרק שמונה־עשר…………………………………………………… 226
נספח א’: דורותיאה מנדלסון,
טקסטים נלווים שהשתמרו בכתב יד…………………………. 239
נספח ב’: קטעים מתוך ההתכתבות של דורותיאה מנדלסון ואישים אחרים 249
אחרית דבר: פלורנטין לדורותיאה מנדלסון:
המחברת ויצירתה מאת נטלי ניימרק־גולדברג………………. 295
על הטקסטים הכלולים בספר זה………………………………… 316
לקריאה נוספת……………………………………………………… 317
חוות דעת
אין עדיין חוות דעת