מחיר קטלוגי:
78.00
₪
מחיר באתר:
₪78.00 ₪54.60
כיצד מרגיש ונראה מוות מוחלט של עולמו הפנימי של האדם? על כך משיב ז'אן אמרי – או הנס מאייר בשמו האמיתי – באוסף המאסות הקלאסי שלו, "מעבר לאשמה ולכפרה". אמרי חווה מוות כזה כשנעצר ועונה על ידי הנאצים, ונשלח לאושוויץ'-מונוביץ' שאותו שרד, עד להתאבדותו כעבור כמה עשורים. אמרי חש במוות זה גם בשנים שאחר המלחמה, בעת שהעולם סביבו חיפש דרכים להכחיש את שהוא חווה. ניסיונו האכזרי של אמרי מוביל אותו לנסח ביקורת מוסרית נוקבת כלפי המערב ונכונותו לבגוד באופן מושלם בערכיו, כלומר במסורת צלם האל באדם ובאתיקה המשתמעת ממנה.
הספר שלפניכם מציע קריאה מעמיקה ומרתקת בהגותו של אמרי, ודרכה משרטט את סיבת המוות של הנפש – אובדן יכולת החריגה מהעצמי, אובדך תחושת הנשגב והטרנסצנדנטי. חריגה זו, היפתחות זו של האדם לעולם, היא נשמת אפה של נשמתנו, כך נטען בספר.
בימינו גואה רטוריקה המזכירה את הנאציזם – התייחסויות לקבוצות אתניות או אמוניות כמחלות, חרקים או עכברושים. במיוחד בימינו, ספר זה נכתב בתקווה שיצליח לזרות מעט אור על משמעותם של ביטויים קשים כאלה ועל הסכנה האיומה הגלומה בהם.
מתוך המבוא:
לספרון זה שתי מטרות עיקריות: פענוח דמותו וניסיון חייו של ז'אן אמרי – אינטלקטואל יהודי אוסטרי וניצול אושוויץ' – וניסיון הבהרה של שאלות וטרדות עומק הנוגעות לשואה ולמשמעותה באשר לאפשרות של מוסריות ואתיקה במערב לאחריה. מיד נראה כי מבחינת אמרי, התשובה לשאלה אחרונה זו היא לאו מוחלט. מבחינתו, אירופה בגדה בעצמה באופן כה עמוק וקיצוני, עד שלמעשה היפכה לחלוטין את קטגוריות הטוב והרע, שעליהן נוסדו תרבותה ומוסדותיה. חמורות לא פחות היו תוצאות התנהגותה והתנהגות המערב מיד לאחר המלחמה. בתגובתה המכחישנית-קורבנית של גרמניה ובמה שהוא מכנה "שיתוף הפעולה המערבי בהשתקת הניצולים, בדחיית היהודים ובהטמעתם של ביטויים ודרכי ראייה נאציות, במהלך שנות מלחמת העולם ואחריהן", הסירו מעצמם גרמניה והמערב כל אחריות לשואה, ולמעשה האשימו את הקורבנות על קורבנותם.
איני סבור שמצב זה השתנה באופן עמוק בזמננו אנו. אכן גרמניה השתנתה, ושנים של חינוך וניהול מוסדי קפדני של זכר השואה ומשמעויותיה שינו באופן מהותי את פני המדינה ואת פניהם של רבים מאזרחיה, בעיקר בני המעמד הבינוני והבינוני גבוה. ואולם גרמניה המזרחית עודנה נמצאת במצב אחר לחלוטין, ומספר האירועים האנטישמיים והגזעניים בכלל נדמה כנמצא בעלייה.[1] המערב, לעומת זאת, סירב להפנים את הלקח ולקבל עליו את האחריות המסוימת מאוד שהטילה עליו השואה, עובדה שאמרי אינו חדל מלציין ולהציג בצלילות אכזרית ונוקבת. מבחינתו, דחיית היהודים על ידי מדינות המערב בזמן המלחמה ולפניה, ביטויי הלשון החדשים שחדרו לשפות האירופיות ושיח השמדת היהודים שהתפשט בקרב מנהיגי ארצות ערב לאחריה, מעידים כאלף עדים על כך שהמערב לא הפנים את את משמעות בגידתו בעצמו ובערכיו היסודיים. המערב נותר מדירני, אנטישמי במידה רבה, תוך שהוא מסתיר מעצמו בערמומיות את הבגידה בערכים העומדים בליבת העצמיות המודרניות, המדינה הליברלית ומוסדותיה.
[1] למחקר על זיכרון השואה בגרמניה, מזרח ומערב, ראו ס. ניימן, ללמוד מהגרמנים, תרגם יורם שדה, עם עובד, תל-אביב, 2021.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו במייל
חוות דעת
אין עדיין חוות דעת