תרגום : שוש נבון
מחיר קטלוגי:
89.00
₪
מחיר באתר:
₪89.00 ₪20.00
"ארץ האש" הוא קודם כל רומן בממדים אפיים. הספר עוקב אחר מסעותיה של משלחת אנגלית לארץ האש – האזור הדרומי ביותר ביבשת אמריקה - על מנת לכבוש ו"לאלף" את ילידי המקום. במתח בין ציביליזצייה למסורת, בין קדמה לפרימיטיביות, שתי החברות – האנגלית והאבוריג'ינית - מתחרות זו בזו על המרחב ועל צדקת הדרך. מי הוא כאן המפותח? מי הוא המתורבת? התשובה תלויה בהחלטת הקורא.
ארץ האש מספר, בעצם, את סיפורו האמיתי של ג'מי באטון, נער ילידי תושב הפטגוניה, שמובא בשנת 1830 למלוכה האנגלית לצורך חינוכו היסודי מחדש, על פי כללי החברה הפרוטסטנטית. חזרתו של באטון אל הנחלה שלו, פותחת במאבק ערכי וחזיתי מול הכוחות הכובשים, ובפרט מול הפטרנליזם האנגלי שניסה לשנות את צורת חייהם ואת השקפת עולמם של הילידים. התוצאה היא ספר המחדש את רומן ההרפתקאות של פעם, בכך שמציב אותנו מול צורות כתיבה שונות בטקסט אחד, ובכך שהוא בנוי סביב קולות רבים, שאינם נושאים אמת אחת, אלא ששואלות שאלות מוסריות המטופלות בפיקחות, וששיאם במשפטי ראווה היסטוריים ובלתי נשכחים המתקיימים באיי מלווינס בחלוף העמודים המרגשים של הספר.
סיפורו האמיתי של ג'מי באטון, נער יאמני תושב וולאיה שבפטגוניה, קנייתו תמורת כמה כפתורים והבאתו בשנת 1830 לאנגליה על ידי קפטן פיצרוי, נכתב מחדש בידי ג'ון גֵבָרָה – תושב הפמפה הארגנטינית, בנם של חייל אנגלי וקריאולית קתולית – שחוזר ונזכר בקורותיו כנער סיפון באוניית ה"ביגל" המפורסמת, במכתב עבור קצין ימייה אנגלי.
המְספר חוזר כמה פעמים במהלך חייו לאזור הפראי של איי המלווינס, ארץ האש וכף הורן, עם גלי הים המפלצתיים והאקלים הקפוא שבהם, ופוגש שוב ושוב בבאטון. פגישתם האחרונה מתרחשת לאחר המשפט המוזר שהתרחש באיים, שבו הואשמו הילידים בטבח מיסיונרים נוצרים ושבו העיד באטון.
סילביה איפָּרָגירֶה יצרה את דמותו של גֵבָרָה והציבה אותו בתוך קלחת האירועים ההיסטוריים, שמצוירים ומשוחזרים בכתיבה הפואטית והמיוחדת של הגיבור. היא סופרת חשובה ביותר בנוף הספרותי הארגנטיני. כתיבתה המיוחדת בספר זה זיכתה אותה בפרסים ובביקורות נלהבות, ויצירותיה תורגמו לשפות רבות.
[לוֹבּוֹס, 1865]
היום, בתוך כל הלא כלום הזה, אירע מקרה בלתי רגיל. לעתים כה רחוקות יפר המישור את חדגוניותו האינסופית, וכאשר הנקודה המתנדנדת באופק גדלה והייתה לרוכב, וכשניתן להסיק שיעדו הוא הבתים העלובים האלה, קוצר הרוח כבר הורה לנו לחכות לו. אם אפשר לכנות קוצר רוח את המבט הדומם והעיקש הנעוץ באופק. נכון שהיה זה אירוע חריג, אבל את חשיבותו האמיתית, החשיבות ששעות אחדות אחרי כן הוא יקבל עבורי, לא יכולתי אפילו לדמיין כאשר ראיתי אותו מביתי, המרוחק פרסה אחת מהאחרים, מתקדם היישר אלינו. אני אומר אלינו כשאני מתכוון לקומץ השכנים הפזורים היוצרים את הכפר שאנחנו מכנים בשם לוֹבּוֹס. אחרי כמאה וחמישים מטרים ראיתיו משנה כיוון מערבה, יכולתי להבחין בצדודיתו ובצבע הערמוני של סוסו. הייתה זו שעת צהריים. כבר בחנות, כך אמרו לי, שאל עלי האיש. הגישו לו משהו לאכול ולשתות בזמן שהלכו לקרוא לי.
מכתב על שמי בדואר הדרום, שפעמים מעטות, שלא לומר אף פעם, סוטה מדרכו עד לכאן. נער השליחויות ששלחו אלי הוסיף, מבלי לרדת מהסוס, את מה שאמרו לו להגיד: שרק לידיי יימסר.הסתכלתי על האיש לפני שנכנסתי. נראָה פטפטן. הוא הביא אתו ידיעות על המלחמה עם פרגוואי שנשמעו לי חציין אמיתיות וחציין מומצאות, סיפור שספגו הנוכחים בלי לומר מילה, אבל תוך כדי שהם ממלאים מדי פעם את כוסו בג'ין, כרמיזה להנאתם מהסיפור. אבל עד מהרה הבחינו בנוכחותי. האיש נעמד על רגליו וניגב את פיו בגב כף ידו: "אתה המייג'ור האנגלי?"
לפני שהספקתי לענות, האיש הזקן, שישב כהרגלו בפינה בירכתי החנות, אמר: "לא, המייג'ור היה האבא, הגרינגוֹ. זה רק החבר גֵבָרָה."
שם המשפחה האנגלי של אבי, מַלוֹרי, הפך בסופו של דבר, בהגייה הארגנטינית השגורה, תחילה למז'ורי, ואחר כך, באופן מוזר, למייג'ור, כדרגה הצבאית; אבל לא אמרתי דבר.האנשים כאן חסכנים במילים והסקרנות זרה להם, ובכל זאת, עבור שכניי הבורים, המכתב – כל מעשיו של האיש, החגיגיים משהו, החיפוש בשׂק האוכף והוצאת הניירות המצהיבים האלה הממועכים והחתומים; הסתכלותו בי כאילו מוטל עליו לאשר קשר כלשהו בין פניי לבין מה שהוא נותן לי, או כאילו בשל עצם חוסר ההבעה שלי הוא חושד שאינני הנמען – מסירת המכתב, היה בה משהו מסתורי. הנוכחים הביטו במסמך החתום בשעווה בחשדנות של אנאלפביתים, כפי שמביטים בחפץ שבכוחו לעורר פרץ של אירועים בלתי צפויים.
עכשיו אני יכול לומר בבטחה שהמכתב, האיש שהופיע ונעלם במישור ומה שסיפרתי זה עתה מתחילים להישכח אצלם בלא שיחושו בכך. כאן, בלובוס, חדגוניותם של הימים היא כנהר רב עוצמה ואִטי השוחק את העובדות עד להפיכתן לאבן מלוטשת, אחר כך לגרגיר חול, ולבסוף ללא כלום. לגביי, עם זאת, התקיים חשדם של שכניי, והמכתב אכן הביא לשינוי לא צפוי. כראָיה לשינוי הזה אני מציין עובדה זרה לחלוטין לסדר הטבעי של ימיי והמתרחשת עכשיו לעיניי, על השולחן הזה: מעשה הכתיבה או ההחלטה לכתוב.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו במייל
רגב שמואל –
ספר חכם ומרגש… וגם למדתי משהו