לכתוב | מותו של הטייס האנגלי | שבי הקסם של לול ו. שטיין | סגן הקונסול

לכתוב

דווקא בתוך בית נמצאים לבד. לא מחוץ לבית אלא בתוכו. בפארק יש ציפורים, חתולים. אבל גם, פעם, סנאי, חמוס. לא נמצאים לבד בפארק. אבל בתוך הבית, נמצאים כל־כך לבד עד שהולכים לפעמים לאיבוד. עכשיו אני יודעת שנשארתי בתוך הבית עשר שנים. לבד. בשביל לכתוב ספרים שהוכיחו לי, לעצמי ולאחרים, שאני הסופרת שאני. איך כל זה קרה? ואיך אפשר לומר את זה? מה שאני יכולה לומר הוא, שהבדידות הזאת של נוֹפְל, אני יצרתי אותה. בשבילי. ושרק בבית הזה אני לבדי. בשביל לכתוב. בשביל לכתוב לא כמו שכתבתי עד אז. אלא לכתוב ספרים שאינם מוכרים לי עדיין ושמעולם לא החלטתי עליהם ושאיש לא החליט עליהם מעולם. כאן כתבתי את שבי הקסם של לוֹל ו. שטיין ואת סגן הקונסול. ואחר־כך עוד ספרים, אחרי שני אלה. הבנתי שאני אדם בודד עם הכתיבה שלי, בודדה ורחוקה מאוד מהכול. זה נמשך אולי עשר שנים, אני כבר לא זוכרת, לעתים רחוקות חישבתי את הזמן שעובר בכתיבה, או את הזמן בכלל. חישבתי את הזמן שעבר בציפייה לרוֹבֶּר אַנטֶלם ולמארי־לואיז, אחותו הצעירה. אחר־כך כבר לא חישבתי שום דבר.

שבי הקסם של לול ו. שטיין וסגן הקונסול, את אלה כתבתי למעלה, בחדרי, החדר עם הארונות הכחולים, שלמרבה הצער נהרסו עכשיו בידי בנאים צעירים. לפעמים כתבתי גם כאן, ליד השולחן הזה בסלון.

את הבדידות הזאת, של הספרים הראשונים, שמרתי. לקחתי אותה אִתי. את הכתיבה שלי לקחתי תמיד אתי לאן שלא הלכתי. לפריס, לטרוּביל. או לניו־יורק. טרוביל הוא המקום שבו עצרתי בשיגעון את עתידה של לולה ולרי שטיין. בטרוביל גם הופיע לפני שמו של יאן אנדרֶאָה סטיינר בוודאות בלתי נשכחת. לפני שנה.

הבדידות של הכתיבה היא בדידות שבלעדיה הכתוב לא נוצר, או שהוא מתפורר, מידלדל ודמו אוזל מרוב חיפוש מה עוד לכתוב. הכתוב מאבד את דמו, והסופר אינו מזהה אותו עוד. קודם כול צריך שלא יוכתב לעולם למזכירה כלשהי, מיומנת ככל שתהיה, ולעולם, בשלב זה, שלא יינתן למו"ל כלשהו לקריאה.

דרושה תמיד הפרדה מן האנשים האחרים הסובבים את האדם שכותב ספרים. זוהי בדידות. זוהי בדידותו של הסופר, בדידותו של הכתוב. כדי להתחיל בדבר, הכותב שואל את עצמו מה פשר השקט הזה שסביבו. ולמעשה בכל צעד שעושים בתוך בית ובכל שעות היום, בכל האורות, בין שהם אורות של החוץ ובין שהם אורות של מנורות שהודלקו במשך היום. הבדידות הממשית הזאת של הגוף הופכת לַבדידות הבלתי מחוּללת של הכתוב. כבר בתקופה ההיא של בדידותי הראשונה גיליתי שלכתוב הוא הדבר שאני צריכה לעשות. כבר קיבלתי אישור לכך מרֶמוֹן קֶנו. השיפוט היחיד של רמון קנו, המשפט הזה: "אל תעשי שום דבר אחר, כתבי."

לכתוב, זה היה הדבר היחיד שמילא את חיי והפיח בהם קסם. זה מה שעשיתי. הכתיבה מעולם לא עזבה אותי.