דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש

ספרו של אלבר מֶמי נכתב בשנות החמישים של המאה העשרים, בעיצומו של תהליך הדה-קולוניזציה של המדינות הקולוניאליות האירופיות, בייחוד בריטניה וצרפת. ממי משרטט בבהירות את דיוקנאות הנכבש והכובש ובתוך כך מתאר את העוולות והסבל הרב שנובעים מן הכיבוש. הוא מסביר כיצד משטרים דמוקרטיים – האמונים על קיום זכויות האזרח ועל שמירת כבודו – אף הם מסתגלים למצב הקולוניאלי, ולמען רווחתם מאפשרים עוולות רבות וקשות. המחבר חושף את העיוות האנושי, הכלכלי והפוליטי שנמצא ביסוד הקולוניאליזם. ואולם המצב הזה פועל את פעולתו ההרסנית גם על הכובש, ועלול לפגוע במשטר הדמוקרטי במדינת האם. במבוא שלו טוען ז'אן-פול סארטר שממי מדבר מנקודת מבט אוניברסלית: "הספר החסכני והבהיר הזה מקומו בקרב ה'גאומטריות הסוערות': האובייקטיוויות השקטה שלו היא סבל וזעם שהתגברו עליהם".בהקדמה למהדורה העברית אומר המחבר: "בשל מלכוד היסטורי (שני עמים התובעים אותה טריטוריה), הפלסטינים מצאו עצמם נשלטים בהדרגה על ידי הישראלים, והסכסוך לא יירגע כל עוד זה יימשך כך. שום עם אינו זכאי ואינו יכול לשלוט לחלוטין על עם אחר".לספר נוספה מסה מאת דניס שרביט על אודות המחבר וספרו, ועל התובנות הנובעות ממנו לגבי המציאות הישראלית-פלסטינית.