דיוקן האמן כאיש צעיר

"לָמַד אֻמָּנוּת חֲדָשָׁה, לֹא יָדַע עוֹד רָזֶיהָ"[1]

פעם אחת לפני הרבה שנים, בימים יפים יפים, הייתה פרה־מוּמוּ אחת שהלכה בדרך והפרה־מוּמוּ הזאת שהלכה בדרך פגשה ילד קטן וחמודוּל שקראו לו קוּקיון הקטנטון…את זה סיפר לו אבא שלו; אבא שלו הסתכל בו דרך משקפיים; היו לו שערות על הפנים.

הוא היה קוקיון הקטנטון. ליד הדרך שבה הלכה הפרה־מוּמוּ גרה בֶּטי בֶּרְן. היא מכרה סוכריות לימון על מקל.

הוֹ, תִּפְרַחַת וֶרֶד בָּרעַל הַדֶּשֶׁא הַיָּרֹק.

ככה הוא שר. זה מה שהוא שר.

הוֹ, לַדֶּדֶא וֶוֶד בָּא.

כשמרטיבים במיטה אז קודם היא חמה ואחר כך היא קרה. אמא שלו פרשה את הסדין עם השעוונית. היה לו ריח משונה.לאמא שלו היה ריח טוב יותר מלאבא שלו. היא ניגנה את הוֹרנפַּייפּ המלחים בפסנתר כדי שירקוד. הוא רקד:טְרָלָלָה לָלָה,טְרָלָלָה טְרָלָלַדִיטְרָלָלָה לָלָה,טְרָלָלָה לָלָה.

הדוד צ'רלס ודַנטִי מחאו כפיים. הם היו מבוגרים יותר מאבא ומאמא שלו, אבל הדוד צ'רלס היה מבוגר יותר מדנטי.

לדנטי היו שתי מברשות בשידה. מברשת עם גב מקטיפת ארגמן בשביל מייקל דאוויט, ומברשת עם גב מקטיפה ירוקה בשביל פִּרנֶל.

[2] דנטי נתנה לו סוכריה מנטה בכל פעם שהביא לה חתיכת נייר לניגוב.

ילדי משפחת ואנְס גרו במספר שבע. היו להם אבא ואמא אחרים. הם היו אבא ואמא של אַיילין. הוא יתחתן עם איילין כשיהיו גדולים. הוא התחבא מתחת לשולחן. אמא שלו אמרה:– הו, סטיבן יבקש סליחה כמו ילד טוב.

דנטי אמרה:- הו, אחרת יבואו אליו הנשרים ויאכלו אותו.יֹאכְלוּ אוֹתוֹ,כְּמוֹ יֶלֶד טוֹב, כְּמוֹ יֶלֶד טוֹב,יֹאכְלוּ אוֹתוֹ.כְּמוֹ יֶלֶד טוֹב, יֹאכְלוּ אוֹתוֹ,יֹאכְלוּ אוֹתוֹ, כְּמוֹ יֶלֶד טוֹב.

במגרש הספורט היו המון ילדים. כולם צעקו, והמשגיחים עודדו אותם בקריאות רמות. אוויר הערב היה חיוור וצונן, ואחרי כל הסתערות־ובומס של שחקני הכדורגל התעופף נאד העור השמנוני באור האפרפר כאילו היה ציפור כבדה. הוא נשאר בשולי השורה שלו, נסתר מעין המשגיחים, מוגן מן הרגליים הגסות, ומדי פעם העמיד פנים שהוא רץ. בין המוני השחקנים הרגיש שגופו קטן וחלוש. הוא התקשה לראות ועיניו הגירו מים. רוֹדי קיקהאם לא היה כזה: הוא יהיה הקפטן של השורה השלישית, אמרו כל החברים ללימודים.[3]

רוֹדי קיקהאם היה בסדר אבל רוֹץ' הרשע היה גועלי. לרוֹדי היו מגיני שוקיים במספר שלו[4] וסלסלת דברים טובים בחדר האוכל. לרוֹץ' הרשע היו ידיים גדולות. לקינוח של יום שישי הוא קרא "כלב בעטיפה". ויום אחד הוא שאל:– איך קוראים לך?

סטיבן ענה: סטיבן דדלוס.

רוֹץ' הרשע אמר:– איזה מין שם זה?

סטיבן לא ידע להשיב, ורוֹץ' הרשע שאל: – מה עושה אבא שלך?

סטיבן ענה:– הוא ג'נטלמן.

אז שאל רוֹץ' הרשע: – הוא שופט?

הוא הסתובב אנה ואנה בשולי השורה שלו, ופה ושם רץ קצת. אך ידיו היו כחולות מקור. הוא תחב את ידיו לכיסי חליפתו האפורה. זו הייתה רצועה, מה שהיה לו סביב הכיס. רצועה הייתה גם מה שאתו תוקעים רצועה לילד אחר. יום אחד אמר אחד החברים ללימודים לקַנטוֶול:– עוד שנייה אני תוקע לך כזאת רצועה.

קנטוול ענה:– למה שלא תרביץ למישהו בגודל שלך. לך תתקע לסֶסיל ת'אנדֶר רצועה. נראה אותך. הוא יתקע לך אצבע בתחת.

זה היה דיבור לא טוב. אמא שלו אמרה לו לא לדבר עם הפרחחים בבית הספר. אמא טובה! ביום הראשון, כשנפרדה ממנו באולם של הטירה, קיפלה את צעיף התחרה עד מעל לאף כדי לנשק אותו; והאף והעיניים שלה היו אדומים. אבל הוא עשה את עצמו שהוא לא רואה שהיא הולכת לבכות. היא הייתה אמא טובה, אבל לא כזאת טובה כשהיא בוכה. ואבא שלו נתן לו שני מטבעות של חמישה שילינג דמי כיס. ואבא שלו אמר לו לכתוב לו הביתה אם הוא צריך משהו, ולא משנה מה יקרה, אף פעם לא להתמלשֵן על חבר ללימודים. אחר כך, בשער של הטירה, הרקטור לחץ את הידיים של אבא ואמא שלו, והגלימה שלו התנפנפה ברוח, והכרכרה נסעה עם אבא ואמא שלו. הם קראו לו מהכרכרה ונופפו בידיים: – שלום, סטיבן, שלום! – שלום, סטיבן, שלום!