השטן בגוריי; מעשה שהיה בימים רחוקים, ועוד סיפורים על אנשים ועל שֵדים (מהדורה מחודשת, מעודכנת ומלאה)

הקדמת המתרגמת

הספר שלפניכם מבקש להפגיש מחדש את קוראי העברית העכשווית עם מכלול יצירות מרתקות של יצחק בשביס־זינגר. הן תורגמו בעבר על ידי מרדכי ליפסון, ויצאו לאור בהוצאת דביר, 1953. לתרגום זה יש זכות ראשונים; אבל במהלך השנים הוא התיישן מאוד, הן בשל ההבדל בין העברית של אותם ימים והעברית של ימינו, והן בשל השוני בגישה לתרגום ספרותי.

הספר הופיע בתרגום שלי לפני עשרים שנה (הוצאת כרמל, 2000). מהדורה זו חולקה לשניים: ספר אחד כלל את "השטן בגוריי", והאחר, שיצא לאור תחת הכותרת "חורבן קְרֶשֶב ועוד סיפורים על אנשים ועל שדים", כלל את הסיפורים האחרים. מהדורה זו אזלה, וכעת מוצגת בפניכם מהדורה מחודשת, עם שינויים קלים ועם תוספת של הערות הסבר והדגמה. התרגום המחודש נשען על שני ספרים: האחד – "דער שטן אין גאָריי, אַ מעשה פון פאַרצייטנס און אַנדערע דערציילונגען" (הוצאת האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1972. ספר זה כולל את הנובלה "השטן בגוריי" ואת הסיפורים "חורבן קְרֶשֶב", "היהודי מבבל", "שני מתים הולכים לרקוד", "יומן של מי שלא נולד", "זיידלוס הראשון".) שאר הסיפורים בקובץ שלפניכם – "השריפה", "גימפל תם", "קוקוריקו", "הַמַּרְאָה", "מעשה טִישֶוִויץ" – תורגמו לפי הספר "דער שפּיגל און אַנדערע דערציילונגען" (הוצאת האוניברסיטה העברית, 1975).

היידיש העשירה של בשביס־זינגר ספוגה תרבות של דורות וניחוח פולקלוריסטי. סגנון הכתיבה שלו מתוחכם ופשוט כאחד, חושני מאוד ורוחני מאוד. בעבודת התרגום ביקשתי לְשַמֵּר עד כמה שאפשר את הצליל והצבע של היידיש שלו, את האירוניה השנונה החבויה בין המילים, ואת ההבדלים הדקים בין השפה ה"שֵדית" והשפה ה"אנושית" – שתי צורות מבע שהמחבר משחק בהן בצורה וירטואוזית.

להנאת אוהבי היידיש, הוספתי פה ושם הערות שמביאות את מטבעות הלשון העסיסיות שהמחבר שיבץ בכתיבתו בצורה כה וירטואוזית. הערות אחרות מוסרות מידע קצר והסבר תמציתי של מונחים שכדאי להכיר כדי להיכנס לאווירה של המציאות המיוצגת בסיפורים.

מתוך הספר הראשון:

א: שנת ת"ח בגוריי

בשנת ת"ח, כשחמלניצקי הרשע ואנשיו צרו על העיר זָמוֹשְץ ולא יכלו להבקיע את החומה הבצורה שהקיפה אותה, היו פרעות נוראות בטוֹמָאשוֹב, בבילגוריי, בקרַשניק, בטורבין, בפרַמפול, וגם בעיירה גוריי, אותה פינה נידחת בין הרים. הייאדמאקים שחטו, פשטו את העור מאנשים חיים, רצחו ילדים קטנים, אנסו נשים, ולאחר מעשה קרעו את כרסן ותפרו בתוכה חתול. רבים ברחו ללובלין, רבים הוצאו לשמד או נמכרו לעבדים. גוריי, ששמה הלך לפניה בזכות לומדי התורה והאנשים ישרי־הדרך שבה, התרוקנה לגמרי. השוק העגול, שפעם נערכו בו ירידים גדולים, צימח עשבים שוטים. בית הכנסת ובית המדרש התמלאו גללי סוסים שאנשי הצבא החזיקו בתוכם. רוב הבתים עלו באש. שבועות אחרי החורבן התגוללו מתים ברחובות ולא היה מי שיביאם לקבורה. כלבי הפקר גררו איברים כרותים, ועורבים ונִצים נהנו מן הבשר. המעטים שנותרו בחיים עזבו את המקום ונדדו למרחקים. נראה היה שהעיר נמחקה לתמיד.

רק אחרי כמה שנים התחילו בעלי־הבתים הגולים לחזור גם לגוריי. ממשפחות גדולות חזרו מעטים. גברים צעירים האפירו כִּזְקֵנִים, אנשים נכבדים באו בלבוש שק, במקל ובתרמיל. אחדים ירדו מדרך־הישר, אחרים נפלו למרה שחורה. אבל, כדרכו של עולם, עם הזמן התחיל הכול לחזור להיות כפי שהיה. תריסים, שזמן רב עמדו נעולים מאחורי בריחים חלודים, נפתחו זה אחרי זה. עצמות הובלו לבית הקברות שכבודו חולל, ונקברו בקבר אחים. בחנויות נפתחו בהיסוס חצאי דלתות, בעלי מלאכה תיקנו את הגגות השבורים, העמידו מחדש תנורים וכיריים, סיידו את הקירות שנשארו עליהם סימנים של דם ומֵח־עצמות. צעירים חיטטו במקלות ארוכים בתוך בורות המים היבשים והעלו את עצמות ההרוגים שהושלכו לתוכם.

אט־אט התחילו רוכלים ללכת מכפר לכפר והביאו חיטה, ירקות ופשתן. האיכרים מסביב, רובם גויים שעד עתה לא העזו להסתכן ולהציץ לגוריי מאימת השדים שהתהוללו בה, חזרו ונסעו אליה בעגלותיהם הקטנות וקנו מלח, נרות, אריגים צבעוניים לשמלות ולאפודות נשים, מותניות מרופדות, כלי חרס, וכל מיני מחרוזות ואבנים מבריקות. גוריי הייתה תמיד מנותקת מן העולם. הרים ויערות עבותים נמתחו סביבה במרחקי מרחקים. דובים, זאבים וחזירי בר ארבו בדרכים. מאז ההרג התרבו החיות הרעות.

הרב הזקן, הגאון ר' בִּינוּש אשכנזי, ור' אלעזר בַּבַּד, שהיה בעבר גביר אדיר ופַרנס הקהל, היו האחרונים שחזרו לגוריי. ר' בינוש החזיר יותר ממחצית משפחתו. הוא השתכן בביתו ליד חצר בית הכנסת, ומיד התחיל להשגיח על דיני שחיטה וכשרות, לדאוג שהנשים יילכו בזמן למקווה, ושהצעירים יחזרו ללמוד תורה. שתי בנות וחמישה נכדים השאיר הרב בבית העלמין שבלובלין, שבה גר בימים הקשים ההם. למרות זאת הוא לא שינה ממנהגו: השכים לפני שהאיר היום, למד משנה ופוסקים לאור הנר, טבל במים קרים, ועם זריחת החמה התפלל שחרית בבית הכנסת. ר' בינוש היה כבן שבעים שנה, אבל עדיין זקוף־קומה. שערו הלבן לא הקריח ושיניו לא נשרו. כאשר פסע לראשונה לאחר שנים על סף בית המדרש – גבוה, חסון, בעל זקן ארוך מעוגל ומסולסל, בחלוק קטיפה ארוך עד הרצפה וכובעו מופשל על עורפו – קמו כולם ממקומם לברך ברכת "מחיה מתים", כי היו שמועות שר' בינוש אבד בלובלין בימי ההֶרג שהיו בערב סוכות שנת תט"ו. כדי להיטיב לראות, הרים ר' בינוש באצבע ובאגודל את הגבה העבותה שכיסתה את עינו הימנית, הסתכל על הקירות השחורים הבלויים ועל מדפי הספרים הריקים ואמר בקול רם:

"אבוד!... מה שהיה, היה... ה' יתברך רוצה שנתחיל מחדש..."