הנבחר

מי זה המצלצל בפעמונים?

הדהוד מתנגן ומתגלגל של צלצולי פעמונים נשמע מעל כל העיר בחלל האוויר שלה, הגדוש עד בלי די בצלילים! הפעמונים, הפעמונים – הם מתנודדים ומיטלטלים, נעים ונדים בתנועות רחבות תחת המתלים ובתושבות שלהם במאה גוונים של קול, בערבוביה שכמוה כבליל השפות בסיפור מגדל בבל. הפעמונים כבדים וזריזים כאחד, נוהמים ומצטלצלים, בין הצלצולים אין תיאום זמנים וגם לא הרמוניה; כל הפעמונים מדברים בבת אחת וקוטעים זה את מילותיו של זה, והם קוטעים אפילו את עצמם: ענבל הפעמון מכה ברעש מהדהד בדופן הפעמון ולא מניח להד של הצליל שנוצר לגווע, מפני שהינה הוא כבר מכה ברעש בצידה הנגדי של הדופן וקוטע כך את הֵדיו שלו, כך שכשהפעמונים עדיין אומרים In te Domine speravi^[1] כבר מהדהדות גם המילים Beati quorum tecta sunt peccata,[2] אבל אל תוך המילים הללו מצלצלים פעמונים קטנים יותר בצלילים גבוהים, כאילו הנער שעוזר לכומר בניהול המיסה מצלצל בפעמון הקטן המשמש בטקס אכילת לחם הקודש.

מן הגבעות ומן הגיאיות נשמעים צלצולי פעמונים, מכל שבע הכנסיות ברומא המקודשות ביותר לעולי רגל ומכל כנסיות האֵם של שבע הנפות העירוניות שמשני צידי נהר הטיבר, המתעקל פעמיים בתוך העיר. הצלצולים נשמעים מהגבעה האָוֶונטינית, מן המבנים הקדושים שעל הגבעה הפָּלָטינית, מכנסיית סנט ג'ובאני אין לטֵראנוֹ, מעל קברו של האיש שבידיו המפתחות למלכות השמיים, מגִבעת הוותיקן, מכנסיית סנטה מריה מָג'וֹרֶה, מכנסיית סנטה מריה אין פוֹרוֹ, מאזור דוֹמְניקה, קוֹסמֵדין וטראסטֵבֵרֶה, מכנסיית ארה צֵ'לי, מבזיליקת סנט פטרוס שמחוץ לחומות, מבזיליקת סנט פטרוס אין וינקוֹלי ומבזיליקת סנטה קרוצ'ה אין ג'רוּזָלֵמֶה. אבל גם מן הקפלות שבבתי העלמין, מן הכנסיות בעלות הגגות השטוחים שברומא ומחדרי התפילה שבסמטאות הצרות נשמעים צלצולי הפעמונים. ומי יֵדע שמם ותוארם? כמוהם כְּרוח, ואולי אפילו כִּסערה, כשזו פורעת את מיתרי הנבל, כך שעולם הצלילים מתעורר כולו לחיים – הצלילים שרחוקים עד מאוד זה מזה, ואלה שקרובים מאוד זה לזה – וכל הצלילים יוצרים הרמוניה קולית מרטטת: כך, גם אם בתרגום פעמוני הברונזה, מתנהל הכול במרחבי האוויר המתפקעים כאשר הצלצולים נשמעים מכל עבר, לכבוד חגיגה גדולה ולכבוד תהלוכה נשגבת שעתידה להגיע.

מי זה המצלצל בפעמונים? לא האנשים שזה תפקידם. הם יצאו אל הרחובות, כמעשה כל העם, מפני שנשמעים צלצולים כה רבי עוצמה. בִּדקו וּראו במו עיניכם: לצד הפעמונים אין איש. החבלים המשמשים לצלצול בפעמונים תלויים ברפיון, ובכל זאת הפעמונים מתנודדים, וענבליהם מפיקים רעש מהדהד. שמא אפשר לומר שאף אחד אינו מצלצל בפעמונים? לא, רק אדם חסר היגיון בעל חשיבה לא דקדוקית היה מסוגל לטעון כך. 'הפעמונים מצלצלים' משמע: מצלצלים בפעמונים, ואחת היא עד כמה חדרי הפעמונים ריקים מאדם. מי הוא אפוא זה המצלצל בפעמוני הכנסיות והבזיליקות של העיר רומא? רוח הסיפור. שמא יכולה רוח הסיפור להיות נוכחת בכל מקום, hic et ubique,[3] למשל בראש המגדל של בזיליקת סנט ג'ורג'ו אין וֵלאבּרוֹ, ולמעלה על הגבעה האָוֶונטינית, בבזיליקת סנטה סָבּינָה, שמשַמרת בקרבּה עמודים ממקדש דיאנה הידוע לשמצה? האם רוח הסיפור יכולה להיות במאה מקומות מקודשים בו־זמנית? אכן, היא יכולה אף יכולה לעשות זאת. היא אוורירית, חסרת גוף, נוכחת־כול, ואינה כפופה להבדל שבין "פה" ל"שם". רוח הסיפור היא זו שאומרת: "צלצולי פעמונים נשמעים", ועל כן היא גם זו שמצלצלת בפעמונים. הרוח הזו כה רוחנית וכה מופשטת עד כי דקדוקית אפשר לדבר עליה רק בגוף שלישי, ואפשר לתארה רק במילים: "זו היא". ואף על פי כן יכולה רוח הסיפור להתכווץ לכדי פרסונה, פרסונה בגוף ראשון, ולהופיע בדמותו של מישהו שמדבר, והלה מדבר ואומר: "אני היא. אני רוח הסיפור היושבת היום בספריית מנזר סנט גאלֶן שבארץ האלמאנים, היכן שישב לפנים נוֹטקֶר^[4] המגמגם, ואני מספרת את הסיפור הזה כבידור וכסיפור שאפשר להשכיל ממנו עד מאוד, ובפתח דבריי אני מתארת את סופו רב החסד של הסיפור הזה ומצלצלת בפעמוניהן של הכנסיות והבזיליקות של העיר רומא, רוצֶה לומר: אני מדווחת לקורא שבאותו יום של תהלוכה כל פעמוני רומא כולם החלו לצלצל מעצמם."

[1]    לטינית: בך, אדון, אני שם את מבטחי.

[2]    לטינית: אַשְׁרֵי נְשׂוּי־פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה (תהילים לב, פסוק א).

[3]    לטינית: פה ובכל מקום אחר.

[4]    בלטינית Notker Balbulus או Notker Poeta, נזיר מלומד ומשורר בן התקופה הקרולינגית (נולד בשנת 840 בקירוב ונפטר בשנת 912), שגדל והתחנך במנזר המוזכר לעיל.